בקר ב ארכיון

שתיתי קפה בזיגפרדו דיזנגוף, תפסתי מונית לשדה התעופה, שילמתי 400 דולר על כרטיס וטסתי לברלין. הגעתי לברלין, יצאתי משדה התעופה ומה אני רואה מולי? סניף של זיגפרדו. זיגפרדו? אבל עכשיו באתי מזיגפרדו. תחזירו לי את ה-400 דולר, שרלטנים!

למען האמת, הזיגפרדו בברלין כלל לא הפתיע אותי. הלא על השמשיות האדומות של הזיגפרדו בדיזנגוף קראתי כבר, ובשפה האנגלית כמובן, את שמות כל הערים בהן יש סניפים של זיגפרדו – ערים כגון ורשה, ניו יורק, ברלין או תל אביב, וממש לא מדינות כגון פולין, ארה"ב, גרמניה או ישראל. כי מי רוצה בכלל לשתות קפה ב- 'פולין'? ומי רוצה לשתות קפה ב- 'ישראל'? שיווקית, אלה מותגים כושלים למדי.

 לא כך ערי העולם הנוצצות מהחלל. אלה יוצרות רצף ציוויליזציוני נפרד, והמתנשאים שבינינו אף יטענו – יחיד. עבור תל אביבים רבים, ברלין קרובה יותר מעיר השינה חולון, ועבור ברלינאים רבים, תל אביב קרובה יותר מעיר השינה בון. ולכן חולונאים רבים סבורים שאנחנו, התל אביבים, עוכרי ישראל. וזה נכון, אנחנו באמת עוכרים את ישראל. וצודקים גם תושבי העיר בון, המשוכנעים שכל הברלינאים חיים בסקוואטים ועובדים בטיפוח זקנם. גם זה נכון, אף אחד לא משלם מיסים בברלין. כי למי ישלמו הברלינאים את מיסיהם? לגרמניה?

לעזאזל עם גרמניה. לעזאזל עם כל המדינות. העיר, ולא המדינה, היא ערש הציוויליזציה.

כולנו זוכרים מבית הספר את 'הפוליס', עיר המדינה ביוון – שהמושג "מטרופוליס" מרפרר אליה – אבל בעצם, כל הערים הראשונות בעולם היו ערי מדינה. מסופוטמיה, למשל, לא היתה מדינה, לא במובן הלאומי המודרני ולא במובן הימי-בניימי של ממלכה. ערי המקרא נינווה, אשור ואוּר למשל, היו ערי מדינה שכרתו מלחמה אלו על אלו ובריתות אלו עם אלו. והן היו יחידות פוליטיות עצמאיות לגמרי.

גם יריחו – העיר העתיקה בעולם – היתה עיר מדינה. כמובן שהיריחואים שהתיישבו ביריחו לפני 11,000 שנה, לא חשבו על עירם כעל 'עיר מדינה'. כמו תושבי אור, הם פשוט חשבו עליה כעל 'עיר' ('אור' באשורית פירושה 'עיר'). בעולמם של היריחואים או האוראים, אין מדינות לאום, אימפריות או ממלכות. יש את ערי העולם ויש את השבטים הנודדים שמחוץ לערים.

אמנם, מידי פעם עיר מדינה אחת התעצמה עד כדי כך שהיא כבשה את שכנותיה ויצאה לכבוש את העולם, אבל אלה היו אפיזודות ארעיות, קלושות ותלושות בקורות דברי הימים. תשכחו מבבל, מסין הקיסרית ומאימפריית המאיה: עד העת החדשה – והרבה אחריה – רוב ערי העולם משלו בעצמן.

והסוף ידוע: בשלושת אלפים השנים האחרונות, התאחדו 600,000 יחידות פוליטיות עצמאיות – ערים ושבטים – לידי 200 המדינות החברות באו"ם. אלא שחץ ההיסטוריה לא נעצר בימינו. בימינו, 200 המדינות הללו, הולכות ומאבדות מעצמאותן הפוליטית, לטובת המשך האחדת החיים במסגרות בינלאומיות כגון האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית ופייסבוק. מאחר שאין ביכולתנו הביולוגית להתיידד עם 7 מיליארד חברינו לגלובוס, אין זה מפתיע שגלובליזציה פירושה גם לוקאליזציה, תהליך דיאלקטי שקיבל ביטוי הולם בביטוי ההולם 'גלוקאלי' – חיים גלובאליים עם נקודת ייחוס לוקאלית. ונקודת הייחוס הזו תהיה, כמו תמיד, העיר.

ולכן אין זה מפליא שיותר ויותר 'ערי עולם' – גלגולן הלאומי של ערי המדינה, נמצאות בסכסוך חברתי, תרבותי ופוליטי עם המדינות שסובבות אותן. בזמן שבערי הספר עדיין נצמדים אל תורן הלאום, תושבי תל אביב, ברלין ושאר 'ערי העולם' דווקא ששים אל המצב הפוסט-לאומי. החזקים ביותר הם תמיד הראשונים לדרוש עצמאות.

עודד כרמלי משורר, עורך ופובליציסט

ספרו האחרון "ליקום אין אופוזיציה" ראה אור ב-2010 בהוצאת "אחוזת בית"

עורך כתב העת 'הבה להבא'

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube