בקר ב ארכיון

"צד א" לא מרחם על המאזין ולא עושה לו חיים קלים. אסף אמדורסקי יוצר עולם. עולם דינמי, סובלני, מעגלי מאוד, מעונן ומינורי, אך כזה שמצליח לקפל בדפנותיו רגעים קטנים של אושר, זהרורי חיים, שאמדורסקי, יודע ללקט ולרקע, קטנים ומנצנצים, לתוך שבעת השירים הצנועים, המורכבים, הכואבים והמתפנקים של האלבום הזה. 

מגאזין בסטודיו עם אסף אמדורסקי zooz from Zooz Magazine on Vimeo.

על אסף אמדורסקי אפשר להגיד הרבה דברים, אבל בניגוד למוסיקאים אחרים בני דורו, נוסטלגי הוא מעולם לא היה

לא תשמעו אותו  מקטר על היום לעומת פעם, או מעביר יד על הפדחת ונזכר בימים הטובים של רוקסן מתאחד ומתאבד וחוזר חלילה. כמו אז, גם היום, אמדורסקי, גם זה בניגוד לחולי המשתק של חלק מבני דורו, שכונו דור הזהב של הרוק הישראלי, עושה מוסיקה. החל מ-1994, השנה בה הוציא את אחד מאלבומי הבכורה המתקדמים ופורצי הדרך שנעשו כאן, מעניין אותו בעיקר לחדש, לחקור לעומק את המוסיקה, להעשיר את מה שמתחולל בהווה, ולא להסתכל אחורה בזעם ובגעגוע. אמדורסקי, כמה נדיר במחזותינו, לא אוהב לעשות שוב את אותו הדבר. לך תבין.  כדי להבין צריך קודם כל לשמוע. ב"צד א'", אלבומו החמישי של אסף אמדורסקי, שומעים בעיקר אותו. לעזאזל, רק אותו. רם וברור, כמו תמיד, בעצם, אבל לא.

באלבום הבכורה, אמדורסקי היה בחור יפה, גבה רוח והרפתקן, שחי את הלילה של העיר הגדולה, אהובתו האמיתית. בכל יום פירק אותה, גמע בצמא רחובות שאז עוד המריאו לאט, הביט בקירות הזמניים והחשופים ומצא עצמו בתוך הרפתקה מוסיקלית מרתקת ומרובדת שהקדימה את זמנה בעליל. באלבום מקופלים כמה משיריו היותר יפים ונשכחים של אמדורסקי, "משהו שאני לא יכול", "הדוד שמחה", והקטע האינסטרומנטלי שמתחנן לסרט "העיר לאט". 

האלבום השני היה החיבוק שידעת תמיד שיגיע. הגשם וחום השמיכה המשותפת, הפליאה מאהבה ענקית והאומץ ללכת איתה רחוק, כמו אורכם של השירים, ג'אם הזוי, מאוהב ורותח מכישרון ומסבלנות. לך תתווכח עם שירים כמו "מעיין", או "כשיעברו הימים"

ואז הגיע "מנועים שקטים". עליו כבר אמרו הכל, וכנראה שהכל נכון. במערבולת. הרבה אנשים כאן הסתובבו בתחושה שהנה, הגיע האלבום שמגדיר אותם בתור דור. "מנועים" הוא אלבום שתפס מצב רוח שלם, מין כולא ברקים שהצליח לכלוא תקופה שחמקה מהגדרה, בסאונד מונומנטאלי שעוד לא היה במוסיקה הישראלית. אלבום שמדבר על תקופה מסועפת, אך מתעכב גם על הרגעים, הצלופחים המשתברים בין שני אנשים. "רוך וקושי", למשל. אמדורסקי, על אפו וחמתו, נכנס אז לקאנון המוסיקה הישראלי, מקום הרסני בד"כ למוסיקה.. זה לקח לו זמן, אלבום לייב,  מוסיקה ל"אסונות של נינה" (יחד עם שלומי שבן, עוד אנטי נוסטלגיסט מובהק), אלבום אוסף ואלבום בו הוא מבצע גרסאות לשירים, אבל אז ב-2008, אבא וגרוש, הוא הוציא את ה "להתראות-נעורים-להתראות-גם-אהבה"  שלו, "הרי את". בחורף ישראלי אין את כמויות הקור והמשקעים שיש באלבום הזה. לוקח זמן לפענח אותו, אבל גם הוא מצליח להגיע למקומות החבויים האלו שאמדורסקי יודע לגשת אליהם עם המוסיקה שלו. "בראשית" הוא מה שנותר מכל הרוך והקושי, "סיני" הוא הדקה השלושים אחרי "15 דקות", והעיר,תמיד ברקע, חברה טובה גם כשלא הכל טוב.

 ועכשיו הוא לבד. לבד באולפן אצלו בבית. את האלבום כולו הקליט אמדורסקי לבד, כל הכלים, כל השירים, כמעט כל המילים (להוציא "הרחובות ממריאים לאט" הקאנוני של אבידן, אולי שיר האהבה הכנה והמוצלח ביותר לעיר)  – הכל הוא. א. א. בלי מעשי גבורה

"צד א'" הוא בראש ובראשונה עולם. עולם דינמי, סובלני, מעגלי מאוד, מעונן ומינורי, אך כזה שמצליח לקפל בדפנותיו רגעים קטנים של אושר, זהרורי חיים, שאמדורסקי, יודע ללקט ולרקע, קטנים ומנצנצים, לתוך שבעת השירים הצנועים, המורכבים, הכואבים והמתפנקים של האלבום הזה. כקודמיו, גם "צד א'" לא מרחם על המאזין ולא עושה לו חיים קלים. הסיפור שלו – ויש לו אחד כזה- הזכיר לי יותר מכל את השיר של ריימונד קארבר, "נועל את עצמך בחוץ, ואחר כך מנסה להיכנס בחזרה". איש שנועל את עצמו בחוץ מבלי משים, עולה למרפסת ומביט מהחלון הנעול על חדר עבודתו, על השולחן שלו, "להיות שם, בפנים, ולא להיות שם". כמו קארבר, גם אמדורסקי לא מספק לנו את כל הפרטים, משאיר לנו מקום להביא חלק קשוב מעצמנו לתוך החללים שיצר. הכתמים עדיין מופשטים, אבל הלילות לא מתקצרים לקו לבן. הם רק מתחילים מוקדם מדי, בשעה היפה ביותר של היום, שעת בין הערביים.

"צד א" נוטה לכיוונים שאמדורסקי כבר הצביע עליהם באלבומו הראשון, ופיתח באלבומו השני, אך מצליח להימלט מהמהמורות הבטוחות של לעשות שוב מאותו דבר

כוונות רעות, שיר מורכב, מתפתח ולא מרפה מבלאגן המזכך שיש בלהיות הנשוא של כוונות רעות. אמדורסקי לא מחפש את החיים הקלים אלא עומד ומסתכל על חייו מבעד לחלון, ויש שירים שבהם,ממש כמו גיבורו של קארבר, הוא מנפץ את החלון כדי להיכנס פנימה. "זוג משמיים" הוא רגע כזה, 9 כאלו ליתר דיוק, שמספר על הרגע האינטימי ביותר בחייהם של שניים שכבר לא, אבל כן, ולהיפך, ולא יודעים להגיד לא, והרגע בו הם מבינים את זה.

קרני פוסטל, גיבורת הרוק'נרול האמיתית של תל אביב וזמרת מדהימה, חוזרת לשיתוף פעולה (היא שותפה לאלבום הראשון בו אף הונצחה בשיר) ב"רעידת אדמה", בקרוב אצלכם ברדיו. רונה קינן משתתפת בפרק הבא, שהתחיל עוד ב"יקירתי", המשיך ב"שימי ידך", הגיע לשיא ב"רוך וקושי", ב"בראשית" ועכשיו מממשיך עם "תקשרי אלי", עוד שיר מפרק של אמדורסקי, שהנוכחות של קינן רק טוענת אותו בשקט ובאיפוק הייחודים לה. בכלל, פרדוקסאלי ככל שזה נשמע בהתחלה, שקט היא המילה המאפיינת את האלבום הזה. הרבה ממנו נמצא כאן, מחכה לנשימות, לעצירות של שלהן, לזמן שצריך כדי לפענח ולהטמיע מוסיקה. אפשר להגיד על אמדורסקי הרבה דברים, רובם יהיו נכונים, הוא הראשון להודות בהם, אבל בשוך הסערות, השערוריות, המסיבות, סיפורי האהבה הגדולים וכל השיט הזה, אם יש משהו שאמדורסקי יודע לעשות זה מוסיקה. הוא חזר להשמיע לנו את זה, מהצד הטוב צד א'. איך לא.

צילומי סטיליס, יח"צ דנה מאירזון 

וידאו אופיר קדמי

לכתבה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube