בקר ב ארכיון

 בשנים האחרונות סיפק לנו הקולנוע מספר סרטים שהצפייה בהם מעלה את השאלה האם הגיע המדיום לשיאו מבחינת החוויה האודיו-ויזואליות שהוא מעניק לנו ? יוצרי הקולנוע, כך נדמה, למדו לנצל כמעט כל פנינה טכנולוגית שניתנה להם. התפתחות החוויה התלת ממדית התופסת תאוצה בשנים האחרונות, בשילוב עם טכניקות של הקלטת סאונד היקפית, יכולות להשביע גם את הרעב שבצופים.

אמנם התפתחויות אלו הגיעו לשיאן בשנים האחרונות, אך למעשה הן החלו עוד להתהוות

מראשית ימיו של הקולנוע. אמירה נכונה במיוחד זו לגבי השימוש בסאונד ככלי להעצמת החוויה הקולנועית, בין עם מטרתה היא בידורית כלכלית בלבד, בין אם היא "אמנותית" או בין אם היא מבקשת לשלב בין שניהם.

אנשי הקולנוע החלוציים, אשר הבינו את כוחו הכלכלי של הקולנוע, מיהרו לשלב בסרטים האילמים מוזיקה שנים רבות לפני כניסת הסאונד המוקלט לתוכם. בתחילה היו אלו פסנתרנים ונגנים חיים אשר היו מלווים את הקרנות הסרטים האילמים בכדי להשתוות לחוויה שהעניקו מופעי הבידור הפופולאריים של התקופה  .

במהרה החלו במאי הקולנוע והמפיקים שלהם למנות מלחינים לחבר יצירות מקוריות שילוו את סרטיהם. בולט במיוחד בשימושו החלוצי בפסקול הוא הבמאי הגרמני פריץ לאנג, שעבד עם המלחין גוטפריד הופרץ אשר חיבר מוזיקה למספר מסרטיו המוקדמים, כולל סרטו המכונן "מטרופוליס"(1927).

 אותה שנה ראתה גם את ההתפתחות החשובה ביותר של ראשית הקולנוע, המעבר מקולנוע אילם לקולנוע מדבר. הסרט הראשון שזכה במרוץ הנכסף אל העולם החדש היה סרטו של אלן קרוסלנד “זמר הג'אז" (1927). הסרט, בכיכובו של אל ג'ולסון, חולל מהפכה כה גדולה עד שגרם לסיום הקריירה של עשרות מכוכבי התקופה שלא השכילו לעשות את המעבר מטכניקת המשחק האילמת אל הקולנוע המדבר.

 מעניין לראות שדווקא גדול במאי התקופה (ואולי בכלל), צ'רלי צ'פלין, "לקח את הזמן" עם המעבר שלו לקולנוע מדבר. הוא עשה זאת רק בסרטו "הדיקטטור הגדול"(1940), שבו הוא משתמש בצורה גאונית וקומית בסאונד מוקלט בכדי לדון במשמעותו .

 יוצרים שונים ידעו לנצל את השימוש בסאונד לז'אנר שבו יצרו. בלט במיוחד בשימושו המהפכני בסאונד היה גאון סרטי המתח והאימה אלפרד היצ'קוק. נדמה שהוא חייב רבות מהצלחותיו למלחינו הקבוע ברנרד הרמן, שעזר לו לעצב האווירה שהייתה כה הכרחית כדי לרתק ולהביל את אחרוני הצופים. שיאו של שיתוף הפעולה בין היצ'קוק להרמן הגיע בסרט "פסיכו"(1960) ובייחוד בסצנת הרצח המפורסמת .

 במרוצת השנים התפתח השימוש בסאונד לכיוונים שונים ומשונים, ידוע בשימושו בסאונד כחלק מרכזי בעבודתו הוא הבמאי האמריקאי סטנלי קובריק, שהחל את דרכו בתור צלם סטילס בשנות הארבעים ולאחר מעברו למסך הגדול סיפק לנו כמה מיצירות המופת הבלתי נשכחות של הקולנוע. המפורסמת שבהן, שבה עשה שימוש ייחודי בסאונד, היא "התפוז המכאני"(1971). בסרט, שעובד מספרו של אנתוני ברג'ס, דן קובריק בהידרדרותה האלימה של החברה למעשים מזעזעים דרך סיפורו של גיבור הסרט אלכס וחבורתו, ששגרת חייהם מבוססת על סדרה של מעשי אלימות ברוטאליים. המוזיקה של הסרט, חלקה מקורית וחלקה מבוססת על יצירותיו של לודוויג ואן בטהובן, היא חלק משמעותי בסרט ומשמשת כמעין "הרחבה" של תודעתו המעוותת של גיבור הסרט.

 במאי אחר שמשכיל לעשות שימוש מקורי בפסקול מוזיקלי (לא מקורי) הוא קוונטין טרנטינו, אשר המוזיקה היא אלמנט מרכזי בכל אחד מסרטיו, והיא בעצם מעניקה רובד נוסף לאלפי ההשפעות המרכיבות את הפאזל שהוא היצירה השלמה שלו.

לסיום ניתן לומר שבעידן שבו בתי הקולנוע ומערכות הצפייה הביתיות מצוידות במערכות הסאונד המתקדמות ביותר ניתנת לצופה האפשרות לחוות את היצירה בצורה השלמה ביותר.

מטרופוליס (1927)

במאי: פריץ לאנג

סרטו  של פריץ לאנג על פי תסריט של אשתו דאז, תיאה פון הארבו.
עלילת הסרט מתרחשת בשנת 2026 ומציגה עולם אפל שבו חיים שני מעמדות בשתי ערים שונות, העיר השלטת נמצאת למעלה והעיר הנשלטת שבה חיים העבדים נמצאת למטה.
ע"י שימוש בטכניקות קולנועיות פורצות דרך ובכללן פסקול מקורי שנכתב ע"י המלחין  גוטפריד הופרץ, אשר שאב השראה ואלמנטים מהמוזיקה של המלחינים ריכארד שטראוס וריכרארד ואגנר, יצר לאנג סרט פוליטי וביקורתי על מערכות השליטה הקיימות בעולמנו.

  

זמר הג'אז (1927)

במאי: אלן קרוסלנד

הסרט הראשון שהשתמש בקול מוקלט מסונכרן ובעצם התווה את המעבר המכונן מתקופת הקולנוע האילם לקולנוע מדבר. הסרט מספר את סיפורו של נער יהודי (בכיכובו של אל ג'ולסון) אשר מצטרף ללהקת מינסטרל (מופע בידור אשר כלל קטעי ריקוד, שירה ומערכונים סביב הווי חיי ההאפרו אמריקאים, תוך שילוב מוזיקה וריקודים "אותנטיים" עבור קהל לבן).
הרגע שבו פותח ג'ולסון את פיו לראשונה היווה למעשה סופו של המרוץ בין אולפני ההפקה השונים בתחרות להיות הראשונים שיציגו לראווה את הטכניקה החדשה אשר שינתה את הקולנוע לעד.

 הדיקטטור הגדול (1940)

במאי: צ'רלי צ'פלין

מלבד היותו במאי, שחקן, מפיק ועורך היה צ'רלי צ'פלין גם מלחין מוכשר אשר חיבר מוזיקה לרבים מסרטיו. המוזיקה בתקופת היצירה האילמת שלו הייתה חלק אינטגראלי מהיצירה ובעצם העניקה רובד נוסף לקומדיות המהפכניות שיצר. אך צ'פלין, מלך הקולנוע האילם, חשש מהמעבר לקולנוע מדבר. הוא חשש שדמות הנווד שלו "תמות" אם רק תפצה את פיה. לכן לקח לו כ-13 שנה שבהן יצר שלושה סרטים אילמים לפני שביים את סרטו המדבר הראשון, "הדיקטאטור הגדול".
נדמה שחששותיו שלו ושל הצופים התבדו כשצפו ביצירה מדהימה זו, המשכילה להשתמש בפסקול בצורה קומית-ביקורתית חסרת תקדים .
זכורות במיוחד הן הסצנה בה דמותו של הינקל נושאת נאום ארוך שאותו מסכמת המתרגמת במשפט קצר וסצנת הנאום שבה אפילו המיקרופון נבהל מהינקל.

פסיכו (1960)

במאי: אלפרד היצ'קוק 

 לסרט האימה של היצ'קוק לא יכול היה להיות את אותו אפקט מבעית ללא המוזיקה של מלחינו הקבוע ברנרד הרמן.
הרמן, שבתחילה סירב לחבר את המוזיקה בגלל השכר הנמוך שהוצע לו, התרצה לבסוף וחיבר מוזיקה מקורית שנהפכה, ביחד עם הסרט, לאלמנט חדשני ומקורי שמשפיע עד היום בז'אנר סרטי האימה הפופולארי.
הרמן הלחין לסרט קטע מוזיקלי מרכזי שחוזר שלוש פעמים במהלך הסרט ומתווה את המתח והאלימות הרובצים על כל דקה ודקה בסרט .
לשיא המגיעה המוזיקה בסצנת הרצח המפורסמת שבה הכינורות מנסרים את החלל ולא משאירים אף צופה אדיש לנוכח הבעתה של על פני הנרצחת.

התפוז המכני (1971)

במאי: סטנלי קובריק

 סטנלי קובריק ביים סרטים כמעט בכל ז'אנר קולנועי אפשרי החל במלחמה (Full metal Jackt)), פילם נואר (The Killing), אימה (הניצוץ) ועוד. בכל אחד מהז'אנרים הללו הוא הצטיין ויצר כמה מהסרטים הזכורים לנו ביותר. השימוש של קובריק בסאונד היה ייחודי ובא לידי ביטוי מיוחד ביצירתו הזכורה ביותר, "התפוז המכאני" . הסרט, שמבוסס על ספרו השערורייתי של אנתוני ברג'ס, עוקב אחר גיבורו אלכס וחבריו הנעים ברחובות העיר ונמצאים בשיאה של מתקפה אלימה וברוטאלית על כל מה שנקרה בדרכם. סרטו של קובריק היה פורץ דרך בעיסוק הגראפי שלו באלימות. אחד הכלים שבהם השתמש הבמאי היה השילוב של מוזיקה כחלק מרכזי ומניע בחייו של אלכס,  הוא מעריץ אובססיבי של בטהובן ומשתמש בצלילים בכדי להגיע לסיפוק מיני. זכורה במיוחד הסצנה המרכזית בסרט שבה פורצים ואונסים אלכס וחבריו את אשתו של הסופר תוך כי שהם מפזמים את השיר השמח "I'm singing in the rain” .

 

ימי הרדיו (1987)

במאי: וודי אלן

באחד מסרטיו הגדולים ביותר, יוצר וודי אלן מחווה לימי ילדותו באמריקה של שנות הארבעים, הוא מזהה את השינוי במעמדו של הרדיו בימנו ויוצר סרט נוסטלגי ומרגש שכולו אהבה למדיום שהיווה במשך עשרות שנים חלק מרכזי בחייהם של מיליוני אנשים בכל הגילאים. עלילת הסרט עוקבת אחר הילד ג'ו ומשפחתו המתגוררים בניו יורק, התקופה היא תקופת מלחמת העולם השנייה וחייהם של כל בני המשפחה סובבים  סביב האספקטים השונים שמציע הרדיו, ממוזיקה, סיפורים, פנטזיות וכו' .
הצבת הרדיו כמרכז העלילה נותנת לאלן במה לעסוק בהשפעה הנרחבת שיש לקול על עולמנו , לראייה היא הסצנה שבה משלב אלן את הסיפור על הבהלה שייצר הבמאי אורסון וולס כשהקריא ברדיו את סיפור המדע הבדיוני "מלחמת העולמות" וגרם לבהלה אדירה.

ספרות זולה (1994)

במאי: קווינטון טרנטינו

 מלך המגניבים שלעולם לא נח… בסרטו השני בסה"כ מינה את עצמו טרנטינו למלך הבלתי מעורער של ה"קול" ולפסקול של הסרט היה תפקיד לא פחות חשוב מאשר משפטי המפתח המצוטטים בפינו כיום. לסרט עצמו לא הוקלטה מוזיקה מקורית. במקום זאת רקח טרנטינו תמהיל מבעבע של מוזיקת "סרף", רוק נ' רול משנות ה-50 (תקופה חביבה במיוחד על טרנטינו ולא רק במוזיקה), סול ישן וכו' .
כמו בכל סרטיו של טרנטינו המוזיקה לא רק מלווה את הסצנות, היא חלק אינטגראלי מהן ובחלקן, כמו בסצנת הריקוד המפורסמת של טרבולטה ותרומן, היא השחקנית הראשית.
הפסקול של הסרט הופץ בתור דיסק שנהפך ללהיט ענק ונמכר עד היום.

חתול שחור, חתול לבן (1998)

במאי: אמיר קוסטורציה  

סרטו המוכר ביותר של אמיר קוסטוריצה הינו חגיגה אדירה, פרועה וצבעונית שכמוה רק הוא משכיל לייצר, וכמו בכל סרטיו של הבמאי יליד סרביה, המוזיקה היא אלמנט מרכזי ביותר.
העלילה, כהרגלו של קוסטריצה, כוללת אנסמבל גדול של דמויות המנסות להתחתן, להתגרש, לגנוב, להשתכר עד עילפון ולהישאר שמחים.
השימוש שעושה קוסטריצה במוזיקה בסרטיו הוא כה נרחב עד שניתן להתייחס אליה כאל דמות ממשית. היא נוכחת כל הזמן ובכל רגע, מכתיבה את העלילה, מופיעה כפסקול, כנגינה חיה ובעיקר כרוח פרצים המניעה את הדמויות במעלליהם הפרועים.

 

 

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube