בקר ב ארכיון

WELCOME TO REMIX movie / יעל ישראל

 הקולנוע מפלרטט עם האמנויות האחרות מאז ראשית ימיו. במאים מצטטים מסרטים של במאים אחרים מכל הבא ליד. תפאורות מצוירות, גרנדיוזיות ולא ריאליסטיות היו אבן הפינה של מחזות הזמר בהוליווד, מי יכול לשכוח את התפאורות הפנטסטיות והמטורפות ב"הקוסם מארץ עוץ" משנות ה-30? ייתכן שבהוליווד הלכו הכי רחוק עם העיצוב הפנטסטי האקלקטי ששואב את דימוייו מכל כיוון בהגזמה פוסט מודרנית פראית, הרבה לפני שהמונח הומצא.
סרטיו התקופתיים של ססיל ב. דה מיל משנות ה-50 הם מפגן ראווה של תפאורות מטורפות ממש וכך גם סרטיו המעוצבים באופן כמעט קאמפי של אריק פון שטרוהיים משנות ה-20 של המאה הקודמת. אפילו "חדירות" דו סטריות של המציאות לתוך הסרט וחוזר חלילה, נעשו כבר מזמן.

מי שחושב שוודי אלן ברא את הפוסט מודרניזם הקולנועי כשהכניס והוציא את הגיבורה לתוך הסרט שבתוך הסרט ב"שושנת קהיר הסגולה", שוכח שעשו את זה כבר ב"הלזפופין", קומדיה מטורפת ואנרכיסטית שנעשתה בהוליווד בשנות ה-40 ופירקה את הנרטיב הקולנועי השמרני לרסיסים. "הלזפופין" עוסק במקרין-סרטים המקרין מחזמר הוליוודי כשלפתע יוצאים הרקדנים מתוכו ונופלים לגיהינום, המתגלה כאתר הסרטה., שנים לאחר מכן באים האחים כהן והופכים את הוליווד לגיהינום מוחצן ב"ברטון פינק".

הקולנוע מטבעו הוא משלב של אמנויות המלקט, בולע וגונב מהכול: מקלאסיקות קולנועיות שקדמו לו, מהספרות, מהאמנות הפלסטית, מתיאטרון, ממוזיקה, מקומיקס, מעולם הפרסום ואפילו מהארכיטקטורה, ואז משלב אותם מחדש בצורה המעניקה להם פרשנות חדשה, לפעמים אפילו באמצעות שיתוף אמנים מתחומים אחרים. דוגמה בולטת הוא הסרט "בכבלי החשכה" של היצ'קוק, שבו סצנת החלום של הגיבור, פסיכיאטר המסוכסך בנפשו, עוצבה על ידי הצייר סלבדור דאלי בהשראת הסוריאליזם; או נסיונו של הבמאי קינג וידור בסרט "כמעיין מתגבר" (שנעשה בעקבות ספרה של הסופרת איין ראנד הנושא את אותו שם) לעצב את התפאורה האורבאנית ברוח האדריכל פרנק לויד רייט, מחוות והשראות מתוך המדיום הקולנועי נפוצות מאוד בסרטים; השפה הקולנועית נבנית כנדבך על נדבך.
ב"הבלתי משוחדים", דרמת מתח בנוסח סרטי גנגסטרים של שנות ה-40, החדיר בריאן דה פאלמה את סצנת המדרגות המפורסמת של הבמאי הרוסי סרגיי אייזנשטיין מסרטו "המרד על אוניית הקרב פוטיומקין" משנות ה-20, שמקבלת פרשנות חדשה ומעוצבת בתוך המותחן.

מאז שנות השמונים הפכה תופעת הרמיקס בקולנוע לברורה ומאופיינת יותר. באסתטיקה הפוסט מודרנית נודעת חשיבות מהותית למשחק בטקסטים תרבותיים ולציטוטם, לעיתים בדרך מבודחת, למשחקי סימולציה בדרכי הסיפורת, למשחק במוסכמות של ז'אנרים ולערבובם הפאסטישי ולמשחק משועשע בין המציאות לבדיון. את כל אלה מספק כיום הקולנוע בשפע, ולא רק בקולנוע הקנוני. למעשה, הוא אפילו הגיע כבר מזמן לטלוויזיה…

שושנת קהיר הסגולה (1985)

במאי: וודי אלן

הסרט שירה רשמית את יריית הפתיחה המובהקת ביותר לפוסט מודרניזם בקולנוע. וודי אלן הכניס את הגיבורה לתוך מסך הקולנוע, שם היא מוצאת אהבה בדמות הגיבור הראשי בסרט הרומנטי שהיא חודרת לתוכו. אז מה זה חשוב עכשיו שלבחור יש בכיס רק שטרות כסף מנייר פשוט, ושהוא לא יכול לפרנס או אפילו לעשות אהבה כמו גבר ממשי? סרטו של אלן הוא מחווה לסרט "שייח הלבן" של אחד מהבמאים האהובים עליו, פליני, קומדיה טראגית משנות ה-50 על בחורה שמגיעה לצ'ינה צ'יטה ומתאהבת בכוכב קולנוע. וכפי שפליני היה כבר אז פנטסטי ופרוע, גם אלן פורע כאן כל חוק קולנועי או פיזיקלי.

ראן לולה ראן (1998)

במאי: טום טיקוור

למרות שקישלובסקי הפולני עשה את זה הרבה לפניו ב"כוחו של מקרה", הגרסה של טיקוור הגרמני לנרטיב מפורק המתאר את אותו סיפור בשלוש דרכים שונות, תפסה את העין הרבה יותר. בכל פעם משתנה פרט אחד, והתוצאה היא סיפור שונה המוביל לתוצאה אחרת לגמרי. העלילה של הסרט ספירלית במהותה במובן שכל אירוע משפיע במעגלים הולכים וגדלים על אירועים אחרים בסרט. חדר המדרגות בסרט, כמו גם מאפיינים אחרים בו, הם מחווה להיצ'קוק ולסרטו "ורטיגו".

משמר הלילה (2007)

במאי: פיטר גרינווי

גרינווי הוא האמן הפלסטי הכי טוטאלי בקולנוע. בסרט "משמר הלילה" כל סצנה מעוצבת כאילו היתה ציור מהמאה ה-17 ומבליטה במכוון את התיאטרליות של הפרויקט כולו. מבחינה קולנועית הסרט שמרני יותר מסרטיו האחרים, בעיקר כי הוא נרטיבי יותר. אבל הוא מתמקד בבדיקת החוויה האודיו ויזואלית דרך התחקות אחר תהליך יצירת הציור "משמר הלילה" של רמברנדט.

אחד מהלב (1982)

במאי: פרנסיס פורד קופולה

בעולם שנראה כאילו נלקח ספק מציור פנטסטי, ספק מהסרטים האסקיפיסטים הישנים של הוליווד וספק מתוך כרזות פרסום ישנות ומתקתקות, פורח מחדש סיפור אהבה בין בני זוג שרבים וחוזרים להיות יחד. אבל לא הסיפור הרומנטי הנדוש הוא מה ששובה את הלב ואת העין, אלא יכולתו של קופולה לשלב סגנונות שונים של עיצוב, אמנות וקולנוע בחיזיון מופשט ואקסטרווגנטי, שכולו תנועה, צבע וצליל, הרומז לנו שהמציאות אינה אלא תעתוע. תפאורת לאס וגאס נבנתה כולה באולפן, השמיים הוורדרדים מצוירים – והתוצאה מדהימה. הסרט נכשל בקופות, אך בפרספקטיבה של זמן ניתן לראות כיצד הקדים קופולה את זמנו; הסרט שנראה כמו וידיאו קליפ יצא ממש בסמוך להשקתו של ערוץ MTV!

לבוש לרצח (1980)

במאי: בריאן דה פאלמה

דה פאלמה הוא גדול ה"גנבים" הקולנועיים. אפשר למצוא אסטרטגיה זו בכל סרטיו כי לאורך כל הפילמוגרפיה שלו הוא ביצע מחוות לאלפרד היצ'קוק. אבל אין ספק שכאן הוא ממש מתפרע עם הערצתו האינסופית לאנגלי הכרסתן, המופרע הכי גדול של הקולנוע. ציטוטים פרועים מ"פסיכו", ורטיגו" ועוד, מרכיבים את הסרט נדבך בשכבות, כמו שמיכת טלאים מרהיבה ומטורללת, עד שלא פלא שמה שנחשב בזמן יציאת הסרט לסלאשר נחות שכולו חקיינות, הפך עם הזמן לקלאסיקה שחובה לצפות בה כדי להבין גלגול קולנועי מהו.

ברטון פינק (1991)

במאי: ג'ואל כהן

כבר מראשית דרכם הקולנועית באמצע שנות ה-80 לקחו האחים כהן מכל הבא ליד. אין אצלם סתם ציטוטים קולנועיים או מחוות פשוטות לגאוני העבר, אלא עיבוד מחודש למשהו שנראה מוכר, אבל בתלבושת שונה לגמרי. הדוגמה הכי בולטת היא יצירת המופת "ברטון פינק" שמשחזרת עידן בקולנוע ההוליוודי השמרני של שנות ה-40, שנשלט אז לגמרי בידי בעלי האולפנים הדרקוניים. העיצוב והצילום לוקחים אותנו אל הסרט האפל, אבל המרכיבים הז'אנריים הסותרים לכאורה (אימה, גרוטסקה, קומדיה) הופכים את הסאטירה לקרנבל קולנועי מרתק והיסטרי.

צ'יינה טאון (1974)

במאי: רומן פולנסקי

פולנסקי חוזר כאן אל ז'אנר ה"פילם נואר" של שנות הארבעים בהוליווד, אבל סרטו הרבה יותר קודר, ציני ואפל מסרטי התקופה ההיא. למרות שרוב הסרט מתרחש בשמש המסמאת של לוס אנג'לס, הוא ספוג באוירתם של הסרטים האפלים הקלאסיים. ג'ק ניקולסון, כבלש פרטי, נשלח לחקור פרשת בגידה בנאלית, אבל מגיע עד לשחיתות סבוכה בעירייה, ובעקבותיה לפרשה מזוויעה של גילוי עריות. הסרט המאוד מסוגנן ומוקפד הכניס את ה"פילם נואר" לתודעת ההמון 30 שנה אחרי שיאו של הז'אנר, שבשנותיו היפות נחשב לצדדי ונחות.

דיק טרייסי (1990)

במאי: וורן ביטי

אחת ההשפעות המעניינות בקולנוע מגיעה דווקא מהקומיקס. כיצד הופכים יצורים מצוירים וחד ממדיים לדמויות קולנועיות בעלות בשר? כבר בשנות ה-40 הועתקו למסך הגדול סדרות קומיקס כמו "באטמן" ו"דיק טרייסי", למרות שהפריצה הגדולה של הז'אנר היתה בשנות ה-70 עם "סופרמן". מה שמייחד את הגרסה של ביטי לאחד מסדרות הקומיקס הפופולריות של שנות ה-30, הוא ניסיון מרתק לתרגם לקולנוע את האווירה והעיצוב של עולם הקומיקס, בין השאר באמצעות שימוש בשבעה צבעים בלבד.

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube