בקר ב ארכיון

אתרי האינטרנט של שנות ה-90 היו זירה של עולמות מדומיינים מבוססי טקסט. בהיעדר וידאו וצליל, אנשים לא התאמצו לקשר בין זהות הוירטואלית (האוואטר Avatar ) לזו האמיתית. הזהות האמיתית נתפשה כלא רלוונטית ולא מעניינת. השנה היא 1999. המילניום בפתח, עיני העולם נשואות אל העתיד והאינטרנט "הצעיר" עומד לעבור מהפכה. חברות הדוט- קום גוררות איתן אלפי משקיעים אל תוך בועה של יוזמות אינטרנטיות. בנקים וחברות מסחריות משקיעים מאות מיליוני דולרים באבטחת מידע ובמניעה של באג 2000 (שסירב בינתיים להתממש).

ליאור זלמנסון

 שני סטודנטים באוניברסיטת סטנפורד, לארי וסרגיי, מגייסים הון ראשוני לחברתם הקטנה "גוגל" אחרי שחברות דחו את הצעת המכירה שלהם על סך מיליון דולר.

אלפי קילומטרים של כבלים אופטיים נסללים באוקיינוסים כדי "להשטיח" את העולם במהירות שתאפשר להריץ טקסט, קול ווידאו מכל בית אל כל מקום בעולם ללא השהיה.
באותה השנה, יזם אינטרנט בשם ג'ושהאריס מנצל את היכולות הטכנולוגיות החדשות ומקים את .We live in public. , אתר  ב וג'וש וחברתו דאז, טניה קורין, מצלמים את חייהם 24 שעות ביממה בעזרת 32 מצלמות רשת שהותקנו בביתם. מתוך הצהרה אמנותית וחברתית, ג'וש וטניה לא מותירים אף רגע בחייהם ללא תיעוד.

אם הרעיון נשמע קצת מוכר, כדאי לדעת ש-1999 הייתה גם השנה בה חברת "אנדמול" ההולנדית הציגה לעולם תוכנית חדשה בשם "האח הגדול".

ג'וש וטניה היו חלוצי השימוש בפלטפורמות האינטרנט החדשות כדי ליצור יצירה שלמה שמבוססת על חייהם,  ולשדר אותה לכל המעוניין. כיום, אחת עשרה שנה לאחר מכן, הדבר נראה כמעט שגרתי. היצירה באינטרנט הפכה להיות ממוקדת במשתמש, ולכן לא מפתיעה העובדה שמגזין TIME החליט כבר לפני מספר שנים לחלק את פרס איש השנה לנו, הגולשים.
בפעילות הגלישה של השנים האחרונות מושגי הצריכה והיצירה האישית התערבבו יחדיו. אנו לא רק קוראים טקסט, אנו משתתפים ביצירתו ומוסיפים תובנות אישיות. אנו לא מרפרפים על גבי עמודים, אנו משחקים ומעצבים אותם לפי הסגנון האישי שלנו. אנו לא רק צופים בוידיאו, אנו מגיבים עליו על ידי צילום משלנו, ומשתפים אותו עם החברים.
כש"אפל" יצאה עם המחשב הביתי שלה בשנת 1984, היא הבטיחה לנו בפרסומת המיתולוגית ש1984 לא תהיה החזון האורוול-י,  ושאנשים לא ישבו מהופנטים למסך, אלא ייקחו חלק אקטיבי בחוויה. 26 שנה אחרי, והחזון מתגשם באופן חלקי. אנחנו אכן יצרנים פעלתניים, אך בדרך אל "הסטאטוס" החדש אנו, כמוג'ושוטניה, מאבדים חלק נרחב מהפרטיות והאנונימיות שלנו לעיניהם הסקרניות של הרבה אח-ים גדולים.

כשהצטרפתי לרשת האינטרנט בשנת 1995, נדהמתי מהיתרונות הגלומים ביצירת הזהות הוירטואלית. אתרי האינטרנט של שנות ה-90 היו זירה של עולמות מדומיינים מבוססי טקסט.

בהיעדר וידאו וצליל, אנשים לא התאמצו לקשר בין זהות הוירטואלית (האוואטר Avatar -) לזו האמיתית. הזהות האמיתית נתפשה כלא רלוונטית ולא מעניינת. בהעדר גלריות ואלבומים, אף אחד לא ביקש תמונה. ב- MIRC שירות הצ'אטים הקדום  אנשים חגגו את היכולת שלהם לברוא כל יום דמות מחדש ואפילו לקיים מספר זהויות במקביל.
האינטרנט של אז היה האינטרנט של אנשי המחשבים שגדלו על ברכי הפנטזיה והמדע הבדיוני וקיבלו באהבה גדולה את הדמיון שהאינטרנט דרש. כאשר ההמונים הצטרפו לאינטרנט, אימצו אף הם את האנונימיות בשל הביטחון הטמון בה מפני מה שאז נתפש כמקום מסוכן.

הבלוגים הגיעו לראשונה לידיעת קהל הגולשים אף הם בשנת 1999 הגורלית, ויצרו התלבטות גדולה.

כתיבה תחת כינוי אמנם אפשרה לאנשים להגיד כל העולה בדעתם, אך כתיבה בשם האמיתי אפשרה פרסום ומוניטין שיכלו להוביל לרכישת קשרים וכסף. רבים, ואיתם גם אני, בחרו לנהל במקביל שני בלוגים – הראשון "חסר גבולות" לזהות הוירטואלית והשני מעודן ומחושב לזהות האמיתית.  אולם, באמצע העשור האחרון, כאשר הרשתות החברתיות פרצו לחיינו, כבר לא נראה שנותרה ברירה. ניהול הרושם הווירטואלי של זהותנו האמיתית הפך להיות המשימה המרכזית, ואיתה המחשבה התמידית בעת היצירה – "מה יגידו החברים?".

We Feel Fine, יצירתם של אמני הרשת, ספ קמבר וג'ונתן האריס, חיברה תגובות רגשיות מאלפי בלוגים.

בכל זמן נתון אפשר להיכנס ליצירה, שאוספת בזמן אמת פרסומים ממאות בלוגים, ולקבל ברומטר של הרגש העולמי ברשת האינטרנט. המארג הנוצר מסתיר את שמות הכותבים ואת הפרסומים המקוריים וכך מחזיר את כותבי הבלוגים להיות אנונימים, ומעביר אותם מעיסוק בלעדי בשידור "האני" אל היותם חלק מקהילה שוויונית כלל עולמית.
גם פרויקט הויקיפדיה מהווה יצירה כלל עולמית, בה הרצון של היחיד בפרסום הידע האישי נדחק הצידה לטובת המטרה המשותפת של הרחבת האינציקלופדיה הבינלאומית.
מי מבינינו יודע באמת מי הם האנשים האמיתיים שעומדים מאחורי הערך שקראנו בויקיפדיה? לרוב אי אפשר לדעת.
אי נוסף של אנונימיות שנותר באינטרנט נמצא בעולמות הוירטואליים הגרפיים נוסח Second Life, בו המשתמשים יוצרים דמות גרפית שהיא פרי דמיונם האישי.
האנונימיות בעולמות אלו מאפשרת למשתמש להיות כל מי שירצה להיות, לבצע את כל הפעולות עליהן חלם ולתקשר ללא חשש עם דמויות זרות.

נדמה שבעולם האינטרנט של תחילת 2011,  דוגמאות אלו מראות על/ מציגות אוכלוסיה מצומצמת ולא מייצגת- גולשי אינטרנט וותיקים שעוד זוכרים בערגה את עידן האנונימיות והקהילות הוירטואליות של שנות ה-90.

מרביתנו חיים כיום בעולם שנשלט על ידי העמודים האישיים של הפייסבוק, ובעולם כזה לא שווה לנו ליצור שום דבר חדש, אם לא נגדיל כתוצאה מכך את כמות התגובות או את מספר הקשרים והחברים.

לכתבה במגזין


  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube