בקר ב ארכיון

אחד המשפטים השחוקים ביותר של אלברט איינשטיין אומר שגאונות היא היכולת להסתיר את המקורות שלך. רמיקס עושה כמעט את ההפך – חושף את המקורות שלו ומנסה להשיג את אותה מטרה גאונית. בשפת העיצוב ניתן לקרוא לזה השראה או מחווה וכשזה נעשה בצורה לא טובה- העתקה. בבסיס הדברים עומדת התעוזה של יוצר או יוצרת שהחליטו לקחת פיסת גאונות של אדם אחר ולנסות וליצור ממנה משהו חדש

עיצוב הוא הרבה פעמים לקחת מסגרת מסוימת ולפעול בתוכה כדי ליצור משהו משלך. כשמדובר בכיסאות הדבר נכון כפליים. מעטים יתווכחו עם העובדה כי לא חסרים לבני האדם דברים לשבת עליהם, קשה להצדיק את קיומו של מושב-בעל-רגליים נוסף על פני כדור הארץ. אבל הכיסא, כמו הטיפוגרפיה לתקשורת החזותית או אבי נימני לאוהדי מכבי תל-אביב, הוא המלך של העיצוב התעשייתי. כל מעצב תעשייתי או אדריכל נודע מתהדר בכיסא הנושא את חותמתו.

צורה כזו של ערבוב ישן וחדש יכולה להופיע במגוון מניפולציות, באם זה בצורת שינוי במשך או קצב כמו ביצירות מוזיקליות, או בשינויים אחרים כמו חומר, משקל, צבעוניות, שימוש באייקונים ועוד – כפי שרואים בדרך כלל ביצירות תלת-ממדיות. כשמנסים להגדיר את העיצוב הישראלי עולה כמעט תמיד המושג Ready-made, שינוי פונקציונאלי של מוצר קיים. זוהי סטיגמה שמעצבים ישראלים נלחמים נגדה ולצידה רבות. אם ניקח את רעיון המיקס כסממן חיובי של יצירה שזוכרת, מכבדת ועם זאת לא נרתעת מן ההיסטוריה שלה נראה שיש בין שני המושגים הרבה מן המשותף.

מעצבים העוסקים במלאכת יד במדינה כמו שלנו וקוראים לזה עיצוב הם לא עניין של מה בכך ומסמלים את הרוח החדשה הנושבת במסדרונות האקדמיה ועולם העיצוב הישראלי

כרגיל, קצת באיחור, הגיעה רוח הרב-תרבותיות והמולטידיספלינריות למחוזותינו. במדינה שנדירים בה אנשי המקצוע שהם אומנים במלאכתם בוחרים יותר ויותר מעצבים צעירים להתמקצע או לפתח מלאכה קיימת ולהזריק לתוכה את דרך החשיבה התעשייתית והעיצובית שלהם, דרך שתאפשר לאותה מלאכה לשרוד בעולם תחרותי המושתת על ערכים של נראות, אופנתיות, רווחיות ויעילות ותוך כדי כך לחקור את החברה בה הם חיים ולהזכיר לה את מה שהיא עומדת לאבד.

רמי טריף, COD – Crafts Oriented Design.

רמי טריף, בוגר טרי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, מציג השנה בפרויקט הגמר שלו את COD – Crafts Oriented Design

סדרת כסאות שנולדו ממלאכת הקליעה המסורתית של שרפרפי הקש המקומיים. לדברי טריף זהו פרויקט המנסה לעמוד על הדומה והשונה בין מלאכה, תעשייה והמושג שנקרא עיצוב. פרויקט המציע הכלאה ביניהם, בוחן את גבולות הכלאה זו,  מותח אותם ומנסה להישאר עם משהו מזוהה מכל אחד מהמושגים וליצור חדש מתוך ישן.

צורת הכיסאות והזוויות הייחודיות שלהם נובעות מהדרישות שהוא מציב בפני החוט – להישאר מתוח ובמקומו

הצבעוניות ובעיקר הדוגמא הגרפית שנוצרת בכדי ליצור מושב נח ולהצליח ולהחזיק משקל רב מחברת אותנו גיאוגרפית ישירות למקום בו אנו נמצאים – בין אפריקה ואסיה. הכיסא משאיר חלל ועם זאת ממלא נפח. המשטחים הקלועים מקבלים תנועה וגובה גם על ידי המסגרת וגם על ידי הצורה בה הם חוברים אחד לשני. ישנה תחושה חזקה של חוסר מגדריות שעולה מהצורה הכללית. הכיסא בוטה ולא קונפורמיסטי בצורתו ויחד עם זאת אינו מציג חידוש מבני או מצטט תצורה שתגרום לו להראות מקומי יתר על המידה. המחסור בקושרות רוחב שיוצר חלק נכבד מן האווריריות של הכיסא מעלה תהייה ומוביל את העין המקצועית לחפש את הפתרונות בצורת השלדה המורכבת יחסית – רמיקס שכזה, בין עיצוב, תעשייה, ומלאכה, בין מזרח ומערב, בין מסורת וקידמה – הוא אולי הדרך הישראלית ביותר, הטבעית ביותר לבטא את המורכבות של החברה הזאת, שאין לה הרבה במשותף, אך בכל זאת מנסה להגדיר עצמה כיחידה אחת ולעיתים עושה זאת בהצלחה.

Heart Bin seats – עמי דרך ודב גנשורא 

Heart Bin seats – עמי דרך ודב גנשורא

ה- ready made הוא תחום שבו עמי ודב נוגעים רבות ועושים זאת היטב. בסדרת אובייקטים זו הם הופכים את מלך השכונה – הפח, למלך הבית – הכיסא. קשה להתחמק מההשוואה בין פח הזבל לתמהיל הישראלי, קשה לחשוב, לכתוב וקשה לומר את זה אבל כאשר זה שוקע לבסוף זה מרגיש מדויק כמו קלישאה.

כולנו שאריות של שאריות שנזרקו ממקומות שונים ורחוקים לתוך מיכל חם, לח ודביק בו אין לנו הרבה אופציות – בסוף תגיע המשאית הגדולה ותיקח אותנו לחירייה. עמי ודב מציעים אפשרות אחרת ולא בצורת מטוס לאמריקה.
הם סובבים את פח-התרבות הישראלית, מלקטים את מה שיש ומנסים למקסס מתוך זה מעט יופי וגאווה והרבה הומור ושמחה. עמי ודב אומרים לנו – זה היה פעם, בואו ונראה מה אפשר לעשות מזה עכשיו.

Rive gauche, rive droite – חנן דה לנגה

Rive gauche, rive droite – חנן דה לנגה

חנן דה לנגה יצר את הכיסא "גדה שמאלית, גדה ימנית" לא בעקבות ביקור בשטחים אלא בעקבות הספר "טימבוקטו" של פול אוסטר שאותו חיבר אל וידאו שצילם בין גדות הסיין ב-2005. את התנוחה של זוג האוהבים "מחפצן" דה לנגה לכדי שז-לונג, תרגום מילולי כמעט של הסיטואציה לכדי תלת-ממד. דה לנגה מנסה להעביר תחושות רבות דרך חפץ אחד – אינטימיות וריחוק, תשוקה ודחייה, את הטוב והרע בזוג ובבודד. מה שנשאר מאותו דימוי של שז-לונג קלאסי הם הפרופורציות, האיקונה והחומרים המרכיבים אותו. את החומרים לקח דה-לנגה לקצה השני של הסקאלה המזמינה שאנו רגילים לראות בכיסאות מסוג זה – הפרופילים המתעגלים של המתכת הפכו חדים וזוויתיים והעור נמתח בהידוק על גבי למינטים של עץ בניגוד לרכות המאפיינת אותו. דה לנגה מפרק את הכיסא הקלאסי הזה לארבעה משטחים ומחבר אותם לכדי חיה דו-ראשית – ספק מפתה, ספק מרתיעה והא-סימטריות של האובייקט מרמזת על תנועה וחופש בחוויית הישיבה בעוד המבניות בעלת האופי האקראי תגרום גם לזוג נאהבים ותיק לחשוב פעמיים.

Ziggy – יעקוב קאופמן

Ziggi-blackיעקב קאופמן

לא מזמן הייתי נוכח בהגשות פרויקט הגמר של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל שם זכיתי לשמוע את פרופסור יעקב קאופמן נותן ביקורת למספר סטודנטים נרגשים, קאופמן טען באחת הביקורות כי הוא סולד מן השיח שעושה הפרדה בין עיצוב ואומנות. אם מתבוננים בכיסא ה ziggy שלו, אפשר לראות את הקווים של קאופמן האמן – הניקיון הצורני, המשחק בקו, השמירה על הגיון מבני – בכיסא שהוא מוצר תעשייתי לכל דבר ועניין. כך נעשית ברורה יותר הצהרתו הקודמת, העיצוב והאומנות של קאופמן אחד הם, ההבדל היחיד ביניהם הוא היכולת להביא אובייקט לייצור תעשייתי על ידי שימוש בחומרים וטכניקות ייצור מתאימות. נדמה כי קאופמן האמן יוצא מנקודת המוצא הפונקציונאלית לעבר הרישום התלת ממדי בעוד קאופמן המעצב יוצא מנקודת המוצא הקומפוזיציונית – אם המופע הסופי של רשת החוטים ברורה, כיצד עלי ליצור את הכיסא כדי שישמר אותה? על ידי העיסוק האומנותי שלו מפתח קאופמן בנק השראות ליצירת המוצרים שלו, הוא מציג שילוב בין עיצוב, אומנות ואמנות, כאשר האמנות של קאופמן אינה מלאכת טווית החוט או אריגתו, במקרה זה, אלא היכולת לפתור מבניות של אובייקט ומומחיות בתכונות הפיזיקאליות של הכיסא, כדי שיוכל לאלפן לעשות כרצונו.

לכתבה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube