בקר ב ארכיון

בזמן שכולם הספידו אותה – למעט בני הדת הבהאית וחובבי הרכבלים – הלכה חיפה ופיתחה לעצמה סצנת תרבות אלטרנטיבית שלא היתה מביישת שום עיר בעולם, כולל האורים והתומים תל אביב. שרון קנטור התלוותה אל המושך בחוטים יוני כדן לסיבוב במועדונים ובגלריות שלא תמצאו בברושור של העירייה

 כשאתה מגיע לחיפה, ונגיד נולדת לפני הגראנג', אתה נתקל בילדות שלך או יותר נכון בהבטחה הישנה על מהו עולם ומהי עיר. זו אורבניות בסגנון הישן, עם הרבה רחוב, הרבה רווחים בהם הקיום העירוני יכול לשגשג באין דורס ואין תוחם, הרבה מדרגות והרבה דרכי קיצור. בערים מישוריות נותר לנו רק ללכת בסיבובים. בחיפה יש מעלה ויש מטה ואם לא תיזהר הדרך הביתה עלולה להיות ארוכה מאוד.

 מישור קל להכניע: יש רווח? משהו פנוי? אויר? מגרש? ניישר אותו, נחבר אותו, נגשר אותו, נייזם עליו. את המדרון לא פשוט להשמיש: לך תתמודד עם העליות והירידות האלה, לך תסלק את הסלעים, את שיחי הזיפנוצה. עדיף שיישאר ככה. ובינינו, למי יש כסף או אינטרס. כן, המתכון למגוון חברתי אמיתי הוא קצת פחות כסף. מה גם שכאן קשה ללכת בעקבים וקשה להשאיר ג'יפ על המדרכה.

 המדריך שלי לחיפה הוא יוני כדן, מוזיקאי מעורר השראה (להקות "מורה חיילת", "ערופי שפתיים" ועוד), איש לייבל האינדי התל אביבי "פית/קית" בעבר ומייסד תיכון אווסט החיפאי בהווה. כדן עבר לכאן לפני שנתיים, אחרי שנים בתל אביב וילדות בנהריה, והסיבוב איתו בעירו החדשה מאשר את מה שכבר ידענו: בזמן שתל אביב ממשיכה להסתכל על עצמה במראה ולא להבין למה אין אנשים חדשים קיבינימט, בה בשעה שדווקא יש אנשים חדשים אבל כולם עע"א (ערסים עם ארנק), חיפה מציעה את הדבר שהכי מפחיד תל אביבים: אותנטיות לא מבוקרת.

 הים החיפאי הניבט מכל מקום כמו גלויה מהסבנטיז הוא לא ים שמח. הוא ים בלוזי, בלתי נגיש ברובו, מתפקד כנוף רומנטי עצור יותר מאשר כהצעה לביקיני ומטקות. בניגוד לתל אביב עם הגוף וירושלים עם הנפש, חיפה חסרת חשיבות עצמית. היחידים שמחשיבים אותה זה הגננים האובססיביים ההם.

במילה אחת: פסאז'.

תיכון אווסט
רחוב בלפור 51

tichon avsat צילומים: באדיבות תיכון אווסט, יעקב סבןtichon avsat צילומים: באדיבות תיכון אווסט, יעקב סבן

"תיכון אווסט" של יוני כדן וסוזן מטר חוגג שנה. מקום שמאגד מוזיקה אלטרנטיבית לצד ספרות ושירה ישראלית ופלסטינית וממוקם בהדר, השכונה שמנסה להיות מוכתרת שוב ושוב כמה שפעם היה מכונה "שינקין" והיום בכל מקרה לא קיים במרחב הפיזי של תל אביב. "חיפשנו מקום שיכול לאכלס תכנים אלטרנטיביים בחיפה, בפריפריה של ישראל, תכנים שחשובים לעתיד ולמרקם החברתי ולא קיימים מחוץ לתל אביב", אומר יוני. "ערים הופכות לערי שינה כי הן לא מתוכננות להביא את המאוויים הרוחניים של האנשים לכלל מימוש, זה חלק מהצורך הציוני לשמר תחושה של מאבק כדי להצדיק את הפחד משינוי הסטטוס קוו הבלתי אפשרי.

tichon avsat צילומים: באדיבות תיכון אווסט, יעקב סבן

"הקהל שלנו הוא קהל מעורב, אבל 'מקום יהודי-ערבי' זו לא הכותרת שלנו. אנחנו מנסים לייצר משהו חדש, נטול כותרת, שיוכל להיות משותף באמת, באופן אורגני. ככה רציתי את זה גם ב'פית/קית': לא להחליט מראש מהי מוזיקה ישראלית – מה מערבי בה ומה ערבי בה – אלא להיפך, לתת למוזיקה להגדיר את מה שאתה. הקיום המשותף בחיפה הוא פיקציה, התרבות ההגמונית לא מאפשרת להיפגש ממקום שווה באמת. 'מקום מעורב' זה מושג מגוחך, אבל אנחנו יודעים שיש לזה משמעות ואנחנו לא מוכנים לנסות להיות א-פוליטיים".

(צילומים: באדיבות תיכון אווסט, יעקב סבן)

הסטודיו של שחר סיון
רחוב הנמל 37

shahar sivanחלל מדהים באזור הנמל שמשמש לאמן שחר סיון כסטודיו לעבודה וללימוד וגם כבית לאירועי תרבות שונים: הופעות מוזיקה, ערבי שירה, הרצאות על אמנות, קולנוע ואנימציה, פרפורמנס ואוצרות ; אירוע הסיום של פסטיבל השירה של הליקון התקיים כאן ב-25 בנובמבר. בכל יום שני בערב יש מודל עירום וערבי המודל הם אלו שאיגדו סביבם אמנים שונים, חלקם ממקומות אחרים שהחליטו להגר לחיפה. האזור נראה כעל-סף-וויליאמסבורג, אבל מספרים ששום דבר לא זז באמת, כי הארנונה ממשיכה להיות גבוהה ועסקים קטנים לא יכולים לשרוד. עם זאת, ממול נפתחה פיצרייה.   (צילום: שרון קנטור)

גלריה "האגף"
רחוב הנמל 51

the wing gallery the wing gallery

לפני כשלוש שנים הקימה ובנתה קבוצת חברים את גלריה "האגף" לאמנות עכשווית, הגלריה היחידה כרגע בחיפה שאינה גלריה לעתיקות או מזכרות לתיירים. ביומיום די ריק, בפתיחות מאות אנשים. הבר הקטן הצמוד אליה – ברטניאן שמו – פתוח בימי שלישי "וכשיש אירועים". "הקמנו את הכל בלי מטרות ויעדים חוץ מהידיעה שכל מה שיש כאן חייב להיות טוב", מספרת ליבי קסל, אמנית בת 28, מאנשי "האגף": "בגלל שאנחנו לא נעזרים בשום גוף – לא קרן, לא עירייה – אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו".
(צילומים: באדיבות גלריה "האגף")

ג'ואן ספאדי

ג'ואן ספאדי הוא אמנם איש נצרת אבל מופיע בעיקר בחיפה. לשעבר חבר ב-LENSES, הרכב אינדי מוערך שהתפרק אחרי שלושה אלבומים. יוני: "לנו יש סרטים לגבי מה זה להיות אמן אלטרנטיבי ישראלי? תחשבו על אמן פלסטיני, למה הוא מחויב, במה הוא מסובך. ג'ואן אמור לפי דעתי להיות מעמודי התווך של הסצינה האלטרנטיבית הערבית (ובכלל) שמתחילה, אני מקווה, להתהוות בחיפה".jowan safadi

(מוזיקה: ג'ואן ספאדי, "גולדה". צילום: באדיבות ג'ואן ספאדי)

בוריס סבירסקי

יוני: "צריך גם לספר משהו על בוריס סבירסקי, מוזיקאי, צייר, צלם ומדען רב תחומי, אשר פועל בחיפה מאז תחילת שנות השמונים, בצורה אקס טריטוריאלית לחלוטין (על כרטיס הביקור היפה שלו כתוב 'אני חי וקיים בכדור הארץ'). העבודות שלו תמיד מקוריות ומבריקות, בין אם זו להקת שרמוטה מעופפת בהרים המיתולוגית, אשר חבריה ניגנו על כלים שאותם המציא (פרנואידיקה, ספידיקו ואחרים), בין אם אלה צילומים מטופלים, פרויקטים של רובוטיקה או רישומים".boris svirsky

(איור ומוזיקה: בוריס סבירסקי)

צבי שמואל

צבי שמואל, אולי זה שמו, בן 26, מתגורר בהדר, מסרב להצטלם. יוני: "הוא לא קורא לעצמו משורר או אמן, אבל הוא יותר אמן מהרבה אנשים שלא מהססים להשתמש בתואר". הנה שיר שלו:

את הזכרת

הילדה השחורה של אמא,
מתביישת ומתחרטת בשביל אחיה ואחיותיה כולם,
הילדה השחורה של אמא – לא חצתה יבשת מעולם,
ותמיד, תמיד מתגעגעים אליה כולם.

העיניים שלה עיני רפאים בוכות המעניקות אושר לכל מי שהן מוצאות בו חן,
והצחוק שלה, תמיד מחדש כמו צחוק של ילד שמעולם לא צחק.
והכוח במותנייה, והסהרוריות שבשפתיה,
ואיך שהגוף שלה נשען כלפיי, משהו בין כלב תוקף לציפור משתחווה.
יש לה תלתלים שחורים ופרוצים שמבערים את המבט
והפנים שלה הם משטח ירח -
הילדה השחורה חוטאת בתשוקה בצניעות, בהיסח הדעת,
בבגדיה המחפים על יופייה ברישול ,
חוטאת בגופה הדוהר, השועט, מבלי שהיא תעשה כלום.

אני מביט בה ושואל -
מי הם המלאכים אם לא אנשים שהם כלל לא מלאכים – כמוה.

הילד השחורה הזכירה לי את הזכויות שלי בזמן ששילמתי על המשקה.
הבהירה לי שמותר לי ללכת: לך, אמרה, מותר לך.
ללכת זו זכות, להישאר זו חובה – חשבתי -
כי לצחוק שלה אין תחליף,
והקרבה אליה, תמיד כמו קרבה אל ילד שהיה מנותק.
אבל הילדה השחורה צוחקת, בזהירות כאלו היא  מקנחת אף
והיא מאזינה שעונה ומתקרבת תוך כדי שהיא כופה על עצמה גיבנת.
והיא מזדיינת, כמו מי שאין בה אלא אישיות מינימלית ,
ולא מתוך התמסרות, לא כיאה לעבד או לאדם בכלל,
היא מתפשטת במסירות כיאה לשריפה
כשבעיניה אתה לא מזהה הצתה מכוונת.

דיור בר השגה

affordbleCrib"בחיפה גם לעניים יש נוף לים". כך אומר יוני. דירת שני חדרים קטנה בחיפה יכולה לעלות פחות מ-1000 שקלים. דירת ארבעה חדרים אולי טיפה יותר. הכל עם נוף לירוק, נוף לים וקרוב לפלאפל הטעים בעולם. על הדר: "יש פה רחובות שמזכירים את מלצ'ט בתל אביב או את רחביה בירושלים אבל בלי מטעני הביצה והנדל"ן של תל אביב ובלי המטענים ההיסטוריים הרעילים של ירושלים. זה מקום מאוד מעורבב חברתית, מן הסתם עקב עזובה וירידת מחירים". (צילום: שרון קנטור)

סצנות

Elat_Hamoatik

יוני: "בחיפה קיים מצב מוזר, לפחות עבור עיר גדולה: אין ממש אמני 'מרכז'. הכל פחות או יותר שוליים. אבל, ישנם אמני שוליים שהחלו להתארגן, כל אחד באופן שאופייני למדיה שלו, למשל מגזין השירה 'אלת המסטיק' וכמובן (קבוצת הגרפיטי – ש.ק) Broken Fingaz.

"ישנה סצינה, או אולי שאיפה לסצינה, של מוזיקת נויז/אימפרוב/אקספרימנטל. שתי דמויות בולטות בה הן הנשפן, הכנר והמלחין יוני סילבר והמתופף עופר ביימל. יוני הוא מקרה נדיר יחסית של מוזיקאי מוערך ועובד אשר חזר לחיפה בה גדל מתוך הקלחת הצפופה של תל אביב. עופר ביימל גם גדל ומנגן בחיפה עם גיחות תכופות לתל אביב, ירושלים וחו"ל".

(צילומים: Unga, יעקב סבן)

Yong Center

ד"ש מהממסד – מרכז הצעירים חיפה
רחוב הנמל 28

ברחוב הנמל, ממש מול הסטודיו של שחר סיון שחשבנו שהוא הוא מרכז הצעירים חיפה, ממוקם "מרכז הצעירים חיפה": חלל צבעוני, רווי אינטרנט וריק מאדם, שפתחה העירייה במטרה לסייע לצעירי העיר. המרכז, על מנהליו האדיבים והנכונים, מסייע לצעירים עד גיל 35 בהכוונה לתעסוקה, במציאת עבודה, במציאת מלגות, בכתיבת קורות חיים, בקורסי יזמות לעצמאיים ובריכוז מידע שנועד להקל את החיים לאלו שבאמת רוצים לחיות.

(צילום: שרון קנטור)

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube