בקר ב ארכיון

בכירי תעשיית המוסיקה ומבקריה הגדולים הספידו את הפורמט והכריזו עליו, לא בלי קורת רוח, כלא רלבנטי יותר לתעשייה. ב-2010 יצאו מספר לא הגיוני של אלבומים מעולים. אלבומים שנעשו ע"י אמנים, שלהבדיל מכוכביי ה"יו טיוב", יודעים לייצר גוף עבודה גדול יותר, טוב יותר ויפה יותר.

האלבומים שיצאו ב-2010  החל מתותחים ותיקים כמו:  ניל יאנג, ממשיכי דרכו הצעירים הבלאק קיז שהחזירו את הבלוז לשיח הציבורי, ארקייד פייר שהתפוצצו בענק, הוט צ'יפ עם הפופ המופלא שלהם, הגוריאלז באלבום המרגש של שנה, ל.ס.ד. סאונדסיסטם עם האורבניות המוגדרת היטב שלהם, ביג בוי מהצמד אאוטקאסט וקנייה ווסט שהזניקו את ההיפ הופ אל תוך מקומות חללים-יצירתיים יותר מכולם, אריקה באדו נותרה במעמד מלכת הסול של המאה הזו, מארק רונסון הוכיח שהוא לא רק חתיך מפונפן ומפיק של טריק אחד אלא איש שמבין מוסיקה לאשורה ופנת'ה דו פרינס הוא האלבום האלקטרוני שאתם לא יכולים להעביר את הדף ביומן על 2010 אם טרם שמעתם אותו.   אלו כמובן רק דוגמאות מייצגות לתופעה מבורכת שחייבת את תחייתה להתפתחות הטכנולוגיות ולחוקים המשתנים של תעשיית המוסיקה. בשנים הבאות שירים בודדים נשמע בעיקר ביו טיוב ומשם לכל פלטפורמה אפשרית ואלבומים יהיו נחלתם של אלו שבאמת יודעים לעשות אותם. אנחנו פה בשביל לשמוע.

 מציאות וירטואלית   - עולם המוזיקה כמרקחה 

עשור בתוך המאה ה-21 ונראה כי המהפכה הפופולארית והרועשת מכולן, מהפכת המוסיקה, מצאה את דרך המלך לאוזניים שלכם. כטבען של מהפכות, זה לא היה קל. נדרשו פתרונות אלימים מחד ויצירתיים מאידך כדי ליישב את הדיאלוג הבעייתי משהו של אנשי חברות התקליטים עם המציאות שהשתנתה להם, כמעט בכל שנה מחדש בעשור הזה, מול העיניים האדומות והמודאגות שלהם. האמת? בעיה שלהם. צחוק הגורל שאותו חוק דרוויניסטי, החזק שורד, עליו נסמכו בחמישים-שישים השנה האחרונות התהפך עליהן. לאחר שהכריחו אותנו להיכנע ולשחק לפי ספר החוקים שלהן, כעת אותן חברות ענקיות מדדות, חסרות נשימה וכושלות ברוב המקרים, במרוץ המוסיקלי המרתק של המאה ה-21.
מרוץ שליחים שנעשה בעיקר ע"י יחידים, בלוגרים ומוסיקאים כאחד. כולם רק רוצים שתשמעו, תדברו וכן, תורידו את המוסיקה. החל מטוויטר, שם כל מי שהיה עד לא מזמן דמות בלתי מושגת, גדולה מהחיים, מספר לכם כאחרון המעריצים על מה שחשב השנייה ומה הוא הולך לעשות בזו שבאה אחריה, דרך בלוגים מובילים שמקבלים זכות ראשונים על הפצת המוסיקה וכלה באתרים כמו באנדקאמפ, או סאונדקלאוד – הפלטפורמות העצמאיות והמאד נוחות להשמעה, הורדה וכן גם מכירה היישר למוסיקאים עצמם. התיווך הוא ההורדה, אמצעי הייצור הופקעו והשתנו ותעשיית המוסיקה הופכת ומקבלת צביון מרקסיסטי יותר ויותר. גבירותיי ורבותיי, מהפך. רדיוהד התחילו אותו ב-2007 כשנתנו את אלבום המעולה שלהם בחינם והותירו בידי המאזינים את ברירת המחדל לשלם בעבורו. אגב, הם עשו כך הרבה יותר כסף, ישירות לכיסם, מאשר בדרך הישנה. וב-2010, קנייה ווסט שיחרר אלבום שלם בחינם, כל שבוע שיר חדש, כפרומו לאלבום המעולה שלו. אכן, זמנים מודרניים.

 חרף השמות הגדולים, המהפכה אמנם עדיין לא הושלמה, אך היא בדרך הבטוחה לשם

ניסיון העבר מלמד כי ברגע שאתה מחלק בחינם משהו, יהיה מאד קשה, עד בלתי אפשרי, לנסות ולגבות עליו כסף. ואת זה הבינו ת'ום יורק, קנייה ווסט והרבה אחרים. כי הרי עד המחצית השנייה של המאה ה-20, מוסיקה נצרכה בחינם. האמנים היו עוברים ממקום למקום ובעבודה קשה מופיעים מול אנשים כדי להתפרנס. אם הצליח היה להם מה לאכול, אם לא, הם נתנו הופעה טובה יותר במקום הבא. החזק שורד. האמן נמדד ביכולתו לבדר ולרגש בצורה בלתי אמצעית ולא כזו מתווכת ע"י מערך משומן של יח"צ אשר, עם היד על הלב, מה לו ולמוסיקה? אז כן, המעגל הושלם. אמנים מבינים כי הכסף שלהם נמצא בהופעות ולא במוצר פלסטי שחלק זעום מהרווחים, בהנחה שיש כאלו, מגיעים אליהם. אך כדי לפוצץ אצטדיונים, פארקים, מועדונים, ברים ואפילו את לבונטין 7 צריכה להיות בראש ובראשונה מוסיקה טובה. וזאת, כמה כיף לשמוע ולהגיד, הייתה בשפע ב-2010. מוסיקה הגדולה יותר משיר אחד אלא דווקא בפורמט המיושן שלה, שהשנה חווה את הקאמבק הגדול שלו – האלבום.

לאחר שבכירי תעשיית המוסיקה ומבקריה הגדולים הספידו את הפורמט והכריזו עליו, לא בלי קורת רוח, כלא רלבנטי יותר לתעשייה, יצאו ב-2010 מספר לא הגיוני של אלבומים מעולים.

אלבומים שנעשו ע"י אמנים, שלהבדיל מכוכבני היו טיוב, יודעים לייצר גוף עבודה גדול יותר, כזה שחולק לרוב בחינם (האחרון של אל.סי.די. סאונדסיסטם שהודלף לרשת ע"י חברי ההרכב הרבה לפני יציאתו הרשמית), וכן, הגיע בפורמט של אלבום. החל מתותחים ותיקים כמו:  ניל יאנג, ממשיכי דרכו הצעירים הבלאק קיז שהחזירו את הבלוז לשיח הציבורי, ארקייד פייר שהתפוצצו בענק, הוט צ'יפ עם הפופ המופלא שלהם, הגוריאלז באלבום המרגש של שנה, ל.ס.ד. סאונדסיסטם עם האורבניות המוגדרת היטב שלהם, ביג בוי מהצמד אאוטקאסט וקנייה ווסט שהזניקו את ההיפ הופ אל תוך מקומות חללים-יצירתיים יותר מכולם, אריקה באדו נותרה במעמד מלכת הסול של המאה הזו, מארק רונסון הוכיח שהוא לא רק חתיך מפונפן ומפיק של טריק אחד אלא איש שמבין מוסיקה לאשורה ופנת'ה דו פרינס הוא האלבום האלקטרוני שאתם לא יכולים להעביר את הדף ביומן על 2010 אם טרם שמעתם אותו. אלו כמובן רק דוגמאות מייצגות לתופעה מבורכת שחייבת את תחייתה להתפתחות הטכנולוגיות ולחוקים המשתנים של תעשיית המוסיקה. בשנים הבאות שירים בודדים נשמע בעיקר ביו טיוב ומשם לכל פלטפורמה אפשרית ואלבומים יהיו נחלתם של אלו שבאמת יודעים לעשות אותם. אנחנו פה בשביל לשמוע.

 

Neil Young – Le Noise

יחד עם מפיק העל דניאל לנאוה, יאנג חוזר לשוטט בספירות הגיטרה בהן לא ביקר בכזו עוצמה זה זמן רב. מותם של שני חברים קרובים החזיר את יאנג למקומות בהם הוא יודע לגעת כל כך טוב – המקומות המרגישים. אלבום שהוא תעודת כבוד לאחד מגיבורי הרוקנ'רול הגדולים, שלא מפסיק לחפש דרכים חדשות ללכת בהן.

 ביקורת על האלבום

ארקייד פייר

 The Suburbs

רגש. בסופו של דבר, אנחנו רוצים שמוסיקה תרגש אותנו, או במקרה הגרוע פחות – תזכיר לנו את הימים בהם רגש היה קופץ עלינו מכל פינה, קרי, הנעורים. והנעורים, הו הנעורים, מקבלים כאן אינטרפרטציה, מין סרט אחד ארוך, מייגע ומופלא שכופה עצמו עליך וגדל בכל שנייה. בקיצור – רוקנ'רול, ובכל הרצינות שיש. והם רציניים, השביעייה הזו ממונטריאול. אולי בגלל זה הם הולכים להיות הלהקה הגדולה ביותר של העשור הזה. אלבומים כאלו מכניסים אותך להיסטוריה. ואת זו של ארקייד פייר חייבים לשמוע.

ביקורת על האלבום

בלאק קיז

 Brothers

 גיטריסט ומתופף. זהו. את השאר עושות העבודה הקשה, הרבה זיעה וכימיה בלתי ניתנת לעצירה. העובדה שדן אורבךופיט קרני גם יודעים לכתוב המנונים עכשוויים, מאוד עוזרת. הם אולי שני לבנים, אבל הוודו השחור מבעבע מכל שיר, ויש כאן כמה שמגדירים בלוז מודרני מחדש, וכמה שקדים לכיוונם של ענקים כמו מאדי ווטרס והאולין וולף. פשוט, אמיתי ומנצח. נו, הבלוז.

ביקורת על האלבום

הוט צ'יפ

One Life Stand

אפשר להגיד בשקט שזה אלבום שמגדיר את הפופ מחדש. הוט צ'יפ מצליחים מצד אחד להתבונן בדרך סופר אינטליגנטית ורפלקסיבית על שלושים שנות פופ, ומצד שני, להיות כמו ילדים שמגלים צעצועים וההתרגשות שלהם ניכרת בכל נשימה. האלבום הזה, די בדומה למה שהפט שופ בויז עשו באייטיז, מגדיר את הפופ של היום. מדוייק, מרגש, אוי כמה מרגש, והמנוני לא פחות. החל מחוויית מועדון ועד סתם ללכת ברחוב ולשיר לעצמך. מושלם.

ביקורת על האלבום

ל.ס.ד סאונדסיסטם

   This is happening

גאון. מה רוצים ממנו? שיחדש, או שילחץ על הכפתורים המוכרים בכל פעם מחדש ? שאלה קשה. על כאלו ואחרות ג'יימס מרפי – אחד שמסוגל להגדיר תקופה שלמה בשיר – יודע לענות הכי טוב בעולם. ואלבום הנצחון, השלישי במספר, שאף חולק חינם, רק מוכיח את זה. מדובר בגאון.של דור שלם. אם צוקרברג הניח את הפלטפורמה, מרפי עושה לה את המוסיקה.

ביקורת על האלבום

ביג בוי

Sir Lucious Left Foot: The Son Of Chico Dusty

 יש כאלו שמרגילים אותך ליותר בכל פעם, כאלו שלא מוותרים לעצמם, ולא יעשו שוב את מה שעשו או נעשה כבר ע"י אחרים, כאלו שהתחילו בתור מנודים וסיימו בתור מנהיגים. אאוטקאסט למשל. אנדרה 300 וביג בוי ממציאים את ההיפ הופ מחדש בכל אלבום כבר כמעט 20 שנה. וכשביג בוי לוקח את סולו, מדובר בפצצת פ'אנק מהחלל החיצון. לטעמי, זה אלבום ההיפ הופ הטוב ביותר. אין דברים כאלו. מילולית.

ביקורת על האלבום

קנייה ווסט

 My Beautiful Dark Twisted Fantasy

קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתחמק ממתקפת קנייה ווסט השנה. הוא בשקט יכול ללמד את טובי גנרלינו איך עושים את זה, ועושים את זה טוב. לאחר שמת ונולד מחדש בטוויטר, ווסט פמפם במשך שנה, דרך בלוג בו הוא מפיץ את המוסיקה שלו, ובעזרת הרבה מוסיקה טובה, את יציאתו של המאסטרפיס שלו. אז כן, מדובר באלבום טוב מאד, לפרקים אף מעולה. הוא כמובן מדבר בעיקר על עצמו, אך מפלצת היח"צ הזו יודעת לכתוב שירים.
למרות שהוא כתב בעצמו את הביקורת שלו וכולם סימנו אותו כאירוע של השנה, וחרף כל הסלידה המצטברת – יש כאן חתיכת מוסיקה להתייחס אליה. ואת זה אי אפשר לשכוח גם שמדובר בטווס מיומן כמו מסטר ווסט.

ביקורת על האלבום

אריקה באדו

 New Amerykah Part 2

עוד אחת שאוהבת את זה בחלל. אריקה באדו, מכשפת סול מהדרגה של בילי הולידיי וארית'ה פרנקלין, ממשיכה את חקר העולמות שלה, שהחל עוד בפרק הראשון והמצוין בטרילוגיית האמריקה החדשה שלה. האלבום, שיצא ב-2010, מפויס מקודמו ומתפנק כחתול, אך גם יודע לארוב כנמר. מצוידת בלוק של מליון דולר, אינטגרטי אומנותי גבוה וסקרנות שיא, באדו משחררת, שוב, חץ ישר ללב.

ביקורת על האלבום

מארק רונסון

  Record Collection

  לאחר שעשה את איימי וינהאוס, מיתג עצמו כנסיך הקול, שעומד יפה גם בזכות הכישורים ולא הקישורים המשפחתיים, רונסון יצא מגדרו באלבום הזה לעשות משהו אחר לגמרי. ואין כמו ללכת לתקליטיי הילדות שלך כדי למצוא שם משהו חדש. אז כן, הוא התחיל לשיר, אירח את בוי ג'ורג', אבל חוץ מלעשות דברים לא צפויים, רונסון, לעזאזל, יודע לכתוב שירים. אנשים כמו סיימון לה בון, קיו טיפ, גוסטפייס קילה ורוז אלינור דוגאר, משלימים פה את המקומות שבהם רונסון מתקשה למלא בקולו שלו בלבד. אבל הוא מנסה, כי כמו מפיקים רבים אחרים הוא זקוק להכרה בתור יוצר ולא בתור מעצב סאונד, ואם ימשיך לעשות אלבומים כאלו היא אשכרה תגיע. בינתיים, נכון שהשיער שלו נראה נפלא?

ביקורת על האלבום

פנ'תה דו פרינס

 Black Noise

 האלקטרוניקה השנה הרימה וואחד מסיבה. כל הז'אנרים התפוצצו. החל מהדאבסטפ הקודרני והחופר, הגליצ'ים המטרחנים והמיוחג'ים, ההאוס והדיסקו שחזרו לככב ברחבות והטכנו שחזר לפרק. הרבה מאד אלבומים אלקטרוניים טובים , לא רק טראקים, יצאו השנה, אך נדמה שהאלבום השלישי של פנת'ה דו פרינס הוא בחזקת קלאסיקה מוכחת. חייבים לשמוע. לא רק בגלל הסאונד המדהים והרגישות לניאונסים, אלא בעיקר בגלל האפלוליות המרובדת והכי חשוב – המרגשת.יחד עם האלבומים של מת'יו דיר, דארקסטאר ופרינס תומאס, Black Noise מגדיר במדויק את העכשיו, ובורא ממנו עולם מוסיקלי ייחודי. הוא כאן להישאר והעכשיו הזה שלו.

ביקורת

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube