בקר ב ארכיון

החיים הם זמן: הם הזמן הנוקף
בהיותך חולם עליהם
פנחס שדה, "החיים כמשל"

כריסטיאן מרקלי הפך השנה לכוכב בינלאומי בזכות עבודת הווידיאו שלו "השעון", שמוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל, אבל את הזרעים שהולידו אותה ניתן למצוא במשיכה ארוכת-השנים שלו לתקליטים ותקלוטים דווקא. מעין שלף על וידיאו וסאונד, קהילה וסופיות אצל איש השעה של עולם האמנות

נדמה כי את עבודתו האחרונה של כריסטיאן מרקלי, "השעון" (2010), ניתן לכנות "שוברת קופות" במושגים של עולם האמנות. חיפוש בגוגל יעלה כ-117 אלף תוצאות, ביניהן כתבות מצולמות של ה-BBC, מאמרים בגארדיאן ובניו יורק טיימס וטיפים של צופים הממליצים על השעה הטובה ביותר לצפות בה ועל המקום הטוב ביותר לעמוד בחלל בו היא מוצגת. המונים עמדו בתור על מנת לצפות ב"השעון"  כאשר היא הוצגה לראשונה בגלריה WhiteCube בלונדון, ולאחר מכן בניו יורק, בלוס אנג'לס, בונציה ובמוסקבה. רוב הביקורות היללו את העבודה, והיא אף זכתה השנה בפרס אריה הזהב היוקרתי בביאנלה לאמנות של ונציה. לעתים גם ריחף באוויר צמד המילים המחייב "יצירת מופת". לאחרונה, העבודה נרכשה על ידי מוזיאון ישראל בירושלים והיא מוצגת לקהל הרחב בימים אלה.

 "השעון" היא אחד מאותם מקרים נדירים שמצליחים לגעת בגביע הקדוש שאותו מחפשים מוסדות אמנות, צרכניה ויצרניה ברחבי העולם: עבודה שהיא גם מתוחכמת וגם נגישה, שמצליחה  גם לעורר מחשבה וגם לרגש, שמקובלת גם על טעמם של המבקרים וגם על טעמו של הקהל.

למעשה מדובר בסרט באורך 24 שעות שמורכב מקטעים שנחתכו מסרטי קולנוע מכול הזמנים ושבהם נראים שעונים או אנשים המכריזים על שעה מסוימת ביום. העבודה ערוכה באופן כזה שהשעה שמופיעה או מוכרזת על המסך תואמת את השעה האמיתית במקום בו העבודה מוצגת.
או, במילים אחרות, "השעון" היא שעון לכל דבר: הזמן הקולנועי  והזמן האמיתי חופפים. הקונספט אכן נשמע חמוד וקליט, אך רק צפייה בעבודה עצמה מאפשרת להבין כי מדובר בהרבה יותר מזה. התחושה שמתעוררת בעקבות ההתאמה בין הזמן הקולנועי  לזמן האמיתי היא שהעבודה חיה, נושמת ומשתנה בזמן אמת. באופן מוזר, תחושה זו גורמת למודעות יתר לשבריריותם של החיים, למהירות בה הזמן חולף, ולאופן בו אנחנו מנצלים אותו.

 "השעון" היא בראש ובראשונה קולאז' מונומנטלי, והמיומנות שמפגין מרקלי בעבודת הליקוט והעריכה שהיתה כרוכה ביצירתה הולכת אחורה לראשית הקריירה שלו כאמן סאונד דווקא. הוא החל את דרכו בסוף שנות ה-70 כתקליטן ויוצר מוזיקה חלוצי. העבודה "החזותית" הראשונה שלו היתה "Recycled Records" מאמצע שנות ה-80, בה הרכיב חתיכות של תקליטי ויניל לכדי תקליטים חדשים. בעוד ש"תקליטי הפאזל" האלה היו אובייקטים מרהיבים כשלעצמם, לא נעדר מהם ההיבט המוזיקלי: מרקלי נהג לנגן עמם במופעי תקלוט ולהפיק מהם "מוזיקה" שעשויה משכבות על גבי שכבות של שברי סאונד.

>

 העניין שלו באמנות הקול ובמוזיקה המשיך ללוות אותו, והוא המשיך ליצור מיצבים ופסלים מכלי נגינה, סלילי טייפים וקטעי וידיאו מוזיקליים.

בעבודה (Video Quartet" 2002"), שניתן לראות בה מעין קדימון מוזיקלי ל"השעון", יצר מרקלי מיצב וידיאו שהורכב מארבעה מסכים שעליהם הוקרנו קטעי נגינה ושירה מסרטי קולנוע הוליוודיים. הקולא'ז הפך ליצירה מוזיקלית וחזותית ניסיונית ומרתקת והיוותה מעין התנסות ראשונה ביצירה קולקטיבית, שנים לפני שעבודות כגון אלה של הישראלי קותימאן הפכו לנפוצות ברשת.

 בנוסף, מרקלי עסק לא רק באופן שבו עבודתו משפיעה על הצופה אלא גם באופן שבו הצופה משפיע על העבודה. לרעיון זה שורשים בתנועת הפלוקסוס, שצמחה בשנות ה-60, וביצירתם של מלחינים כדוגמת ג'ון קייג'.

אמנים אלה התעניינו באופן שבו גורמים חיצוניים, ובראשם הצופה, קובעים את מהלך העבודה ואת הקומפוזיציה שלה. כמוהם, גם מרקלי הפך את הצופה לשותף ממשי בתהליך היצירה, בעבודות כמו (Chalkboard" 2010"), שהוצגה במוזיאון הוויטני בניו יורק ובה הקהל הוזמן לצייר תווים על גבי לוח ענק שלאחר מכן הפכו ליצירה שנוגנה על ידי מרקלי, או (Graffiti Composition" 1996"), במסגרתה הדביק 5,000 דפי תווים ריקים על קירות בנייני ברלין כדי שתושבי העיר יכתבו עליהם "לחן" שכולו שלהם.

 אך גם עבודה כמו "השעון", שלמראית עין אינה אינטראקטיבית במובן הרגיל של המילה, הופכת למעשה חסרת משמעות ללא נוכחותו של הצופה. כיוון שהעבודה מותאמת לזמן הפיזי שבו שוהה הצופה במחיצתה, בלעדיו היא נותרת עם הזמן הקולנועי בלבד; בלעדיו, היא למעשה כלל אינה קיימת. בכך היא נוגעת באחד הפחדים הגדולים ביותר של האדם, שהוא גם אחת הסיבות שבני אדם בכלל יוצרים אמנות: האם אני קיים כאשר לא מתבוננים בי או מקשיבים לי?

לכתבה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube