בקר ב ארכיון

 ביוגרפיה קולנועית ראויה לשמה אינה רק תולדות חייה של אישיות חשובה או מעניינת, ביוגרפיה חשובה היא זו שפורשת באמצעות דמות מרכזית תקופה שלמה. ביוגרפיה קולנועית צריכה להתמודד עם התקופה והסביבה התרבותית, צריכה לעמוד על הזרמים האינטלקטואליים השולטים בה ועל מהות הכוחות החברתיים המעצבים אותה.

 עם המצאת הראינוע סיפקו הסרטים הדוקומנטריים את הצורך האנושי הקמאי להציץ על חיים של אחרים. נדמה שהמבט הקולנועי על משהו שבאמת התרחש במציאות, מרתק אותנו אפילו יותר מסרט עלילתי שמרחיב את עולם הדמיון.

הקולנוע העלילתי החל גם הוא לספק מבט על חייהם של ידוענים או של אנשים שעשו משהו מעניין, חשוב או חריג בחייהם, וכך הגיע ז'אנר הסרטים הביוגראפיים לעולם.

אחת הדוגמות הבולטות מהשנה האחרונה הוא הסרט "הרשת החברתית" על מייסד הפייסבוק מארק צוקרברג. דיוקנאות קולנועיים מסוג זה מאפשרים הצצה, עלילתית אומנם, על חייו של אדם ידוע, שכולנו מתים מסקרנות לדעת על חייו. מי לא זכה לסרט? ג'ים מוריסון ("הדלתות"), ג'ניס גופלין ("רוז"), ריי צ'ארלס ("ריי"), סיד וישס ("סיד וננסי"), גו'ני קאש ("הולך בדרכי"), ואפילו מוצרט ("אמדאוס").

כשהקולנוע היה צעיר למדי, בן עשורים אחדים, קמו מספר במאים שעשו לנו שיעור בקולנוע, ויצרו סרטים עלילתיים על עצמם: מין דיוקנאות עצמיים שהם משחק מתעתע בין מציאות ודמיון. כן, כן, גם זה אפשרי: במאי שמביים שחקן שמגלם את הבמאי. מבולבלים? לדוגמה, פרדריקו פליני ליהק בסרטו "שמונה וחצי" את מרצ'לו מאסטרויאני שיגלם במאי שמביים המון נשים שהוא מתאהב בהן, וכולם יודעים שזה קרה לפליני עצמו.

יש קשת רחבה ומשובחת של סרטים המאפשרים הצצה על החיים של אחרים, הצצה שלפעמים לא ברור איך חיינו בלעדיה לפני בוא הקולנוע. הקולנוע התיעודי, הקולנוע הביוגראפי והקולנוע האוטוביוגרפי (תוכניות הריאליטי הם סוג של גידול סרטני פרוע שלהם) מכילים בתוכם עימותים, דרמה, שנאה, קנאה, אהבה, ידידות, סקס – בקיצור, את כל קשת הרגשות האנושיים. אז מי ציפצף ריאליטי?

אדית פיאף, החיים בוורוד (2007)
במאי: אוליבייה דהאן

זמרת השנסונים הצרפתייה, ידועה בשל חייה הטראגיים לא פחות מאשר בשל קולה הענקי, וזוכה כאן לביוגרפיה סוחפת, מעוצבת וציורית, מלווה בפס קול של מיטב להיטיה. בהפקה הצרפתית, כמו בכל הביוגרפיות ההוליוודיות על אמנים נודעים, מתוארים חיים קשים ומאבק להגיע לפסגה, שנקנה במחיר כבד. כמו הרבה זמרים אחרים שסופם טראגי, גם פיאף היתה מכורה לאלכוהול ולסמים ומתה בגיל צעיר . וכמו רבים מהסרטים הביוגראפיים, מוטל עיקר הסרט על גבה של השחקנית הראשית,מריון קוטיאר, שמשכנעת מאוד בתור הזמרת האומללה, שלפעמים היתה קצת גסה ובהמית… וכמובן, איך לא, קוטיאר שכנעה את חברי האקדמיה שהיא פיאף מושלמת, וקצרה את פרס האוסקר על התפקיד התובעני.

בתו של כורה פחם (1980)

במאי: מייקל אפטד

הדמות שעל סיפור חייה נעשה הסרט, זמרת  הקנטרי לורטה לין היא לא מהמוכרות בארץ, אך היתה ידועה בארה"ב בשנות השישים והשבעים.זהו אחד מסרטי הביוגרפיה היפים והחזקים שנעשו אי פעם, בעיקר הודות למשחק המהפנט של סיסי ספייסק (שזכתה באוסקר על גילום דמותה של לין), וטומי לי ג'ונס בתפקיד בעלה הקשוח. לין נישאה לגבר מבוגר ממנה ביותר מעשור כשהיתה  ילדהבת 13 .  בעלה גידל אותה למעשה, וכשגילה איזה אוצר יש לו בידיים, ניסה לשווק אותה כזמרת בכל תחנות הרדיו באמריקה. היא התפרסמה בגדול, והוא הפך לבעל המיותר והמתוסכל. הסרט מציג בדרך מעניינת תיאור אינטנסיבי של חיי הנישואים הסבוכים של בני הזוג, על העליות והמורדות שהיו בהם.

 ג'יה (1998)

במאי: מייקל כריסטופר

ג'יה קרנג'י לא היתה דוגמנית מפורסמת. היא הפכה לכזו רק לאחר שמתה מאיידס בעקבות הזרקת סם ממחט נגועה. אנג'לינה ג'ולי העניקה לה חיים מסקרנים ושוקקים על המסך , באחד מהתפקידים הראשונים שלה, לפני שנעשתה כוכבת ענקית. מעבר לסיפור האישי על הידרדרות אנושית איומה, בעיות בזהות מינית ושלל תיאורי מין וסמים, מעניין  התיאור הקולנועי של עולם הזוהר הניו יורקי של שנות השמונים, שאליו הגיעה קרנג'י בתקווה להפוך לכוכבת, ולאחר שנים ספורות סיימה בו את חייה המעונים והקצרים.

 ארין ברוקוביץ' (2000)

במאי: סטיבן סודרברג

לא רק ידוענים זוכים לסרטים ביוגראפיים, אלא גם אנשים פשוטים שעשו מעשה חשוב ואמיץ. אחת הדוגמות הבולטות מהעשור האחרון הא הסרט "ארין ברוקוביץ'" על אם חד-הורית פשוטה וענייה,פקידה אצל עורך דין, שמגלה שחיתות בחברת הגז והחשמל של קליפורניה, ומאלצת אותה לשלם פיצויי ענק לאזרחים שנפגעו מהזיהום האקולוגי. סרטים רבים נעשו בהוליווד על אנשים פשוטים שגילו שחיתויות בחלונות הגבוהים, ביניהם "סילקווד" עם מריל סטריפ, על אישה שחשפה את סודות הכור האטומי בארה"ב ונרצחה, "כל אנשי הנשיא" עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן, על העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט שבעקבותיה התפטר הנשיא ניקסון, "הופה" עם ג'ק ניקולסון, על המאבק המקצועי של ראש איגוד נהגי המשאיות באמריקה, ועוד.
"ארין ברוקוביץ'" ייזכר בעיקר בזכות המשחק רב העוצמה של ג'וליה רוברטס,   שהצליחה לגלם בהצלחה ובדייקנות דמות של פרחה דרומית פשוטה שעלתה לגדולה, וזכתה באוסקר על התפקיד .

 שמונה וחצי (1963)

במאי: פרדריקו פליני

יוצר עושה סרט על יוצר שעושה סרט. והיוצר הזה הוא – הוא עצמו. פליני היה הראשון שהבין שהצופה סקרן לדעת מה עובר במוחו של במאי בזמן שהוא עובד, ויצר את אחת היצירות החשובות והמורכבות בתולדות הקולנוע. כדי לגלם את האלטר אגו שלו גייס פליני את השחקן האהוב עליו, מרצ'לו מאסטרויאני, שמגלם במאי מתוסכל הסובל ממחסום יצירתי ומתקשה לסיים את סרטו. במהלך הסרט חושף פליני זיכרונות מילדותו ברומא, את יחסיו עם הנשים והשחקניות בחייו, ונע בין פנטזיה לבין מציאות הזויה לא פחות. מי שרוצה להבין איך עובד המוח של היוצר הגדול, מוזמן לראות את הדיוקן הפסיכולוגי המרשים הזה. הסרט קצר את רוב הפרסים החשובים בעולם הקולנוע, לרבות פרס האוסקר לסרט הזר.

כל הג'אז הזה (1979)

במאי: בוב פוסי

16 שנים אחרי יצירת המופת של פליני יצר הבמאי והכוריאוגרף בוב פוסי את התשובה המוזיקלית שלו ל"שמונה וחצי". רוי שיידר מגלם בכישרון רב את האלטר אגו של פוסי: במאי וכוריאוגרף כוחני ויהיר, שחי את חיי הבמה והמחול בכל נים בגופו ובנפשו, מושל ביד רמה ברקדנים, ומנהל מערכות יחסים סוערות ומטורפות עם הנשים בחייו. הסרט מתאר את עולם הבמה הסוער והציני, ואת העליות והמורדות בחייו של יוצר כמו פוסי עצמו, שבשנת 1972 היה בשיא הקריירה שלו, כשזכה באוסקר על הסרט המוזיקלי המרהיב "קברט", אבל ידע גם זמנים קשים במהלך הקריירה. הרבה פרסים גרף המיוזיקל הסוחף הזה, כולל כמה אוסקרים.

היומן של נני מורטי (1993)

במאי: נני מורטי

הבמאי האיטלקי נני נורטי נהנה מכל העולמות. לעיתים קרובות הוא משלב בסרטיו את האוטוביוגרפי עם העלילתי, עד שקשה לדעת מה אמת ומה בדיה. כאן הוא עצמו – הבמאי על הקטנוע – נוסע ברחבי איטליה ומהרהר על איטליה, על האיטלקים, על הקולנוע ההוליוודי מול הקולנוע האמנותי, על הזבל שמקרינים בטלוויזיה, וכמובן, על חייו האישיים על סף משבר גיל הארבעים, על מחלה משונה שפוקדת אותו, ועל עוד שלל נושאים שהוא תוקף כהרגלו בהומור שחור, מדוכדך וניהיליסטי, המאפיין כל יוצר מיואש בעידן הפוסט-מודרני. באחד הרגעים המבריקים בסרט, עומדים מורטי וידידו הפילוסוף על הר הגעש סטרומבולי. הפילוסוף, שמוקיע בראשית הסרט את האיוולת הטלוויזיונית, חוקר על הפסגה זוג אמריקאים, על מה קרה לרידג' בפרק האחרון של "היפים והאמיצים". אין ספק שמדובר בפסגה של עשייה סמי-דוקומנטרית, מופת טרגי-קומי ייחודי וחד פעמי.

בדרך הביתה (2009)

במאי: תומר הימן

"הדרך הביתה", סדרה תיעודית בת שמונה פרקים,  היא ההפך מתוכנית ריאליטי, למרות שהיא מספקת הצצה חודרנית לתוך חייו של היוצר וחיי בני משפחתו. הדוקומנטריסט המשובח תומר הימן ממשיך לנבור בעצמו, ברגשותיו וביחסים הטעונים במשפחתו, ומגיע לשיא חודרני מרתק. הימן מצלם סצנות אינטימיות עם החבר לשעבר, עם החבר בהווה, עם אחיו ועם אמו. הכול חשוף להפליא ורועש להחריד. כנראה שזה מה שכה נפלא בסופו של דבר בעשייה הדוקומנטרית האמיתית: הצצה הנקייה משיקולי רייטינג, אבל מלאה בלב ובנשמה.

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube