בקר ב ארכיון

האנשים, ההשראה, הפרנסה, היצירה, המחאה – הצייר והפעיל החברתי יגאל שתיים ממפה את כל מה שהופך אותו למי שהוא. קורות חיים, הדור הבא.

על פניו, יגאל שתיים סובל מפיצול אישיות. מצד אחד, צייר סיזיפי שמבלה שעות לבד עם עצמו, מעביר אל הבד סצנות תל אביביות בדייקנות כמו-צילומית; מצד שני, חבר קבוע בכל רשימה שמדרגת את הישראלים הכי משפיעים בפייסבוק. זאב בודד, מחד; מוביל חברתי, מאידך – צירוף שפעם סתר את עצמו אבל עכשיו, הודות למארק צוקרברג, הופך יותר ויותר הגיוני.

 ועדיין, הניגוד הזה בין "שני הצדדים של הסטודיו שלו", כפי שהוא מכנה זאת, מעסיק את שתיים, אדם שעל פי עדותו שלו שרוי בתהליך מתמיד של עשיית סדר. לכן, זה לא מפתיע שבתגובה להצעה של ZOOZ לפרוש בפני הקוראים את האג'נדה שמנחה אותו, ניפק שתיים מעין אוטוביוגרפיה ויזואלית, שכשם שהיא ניסיון לעשות סדר כך היא גם ממחישה את התזזיתיות שמאפיינת את חייו.

 ZOOZ: מה קורה פה בעצם?

 שתיים: למעשה זוהי עבודה שעשיתי עוד ב-2004. מורן שוב פנתה אליי ושאלה אם ארצה להציג ב"חלון ראווה", גלריה שהיא ואדם ברוך ז"ל טיפחו בשכונת נוגה ביפו. הכנתי את העבודה – מעין קורות חיי עד הלום – אבל אז, חוץ מלהציג אותה על מסך המחשב שלי, לא היה לי איך להציג אותה כמו שצריך, על כל הרב ממדיות שבה. בגלריה הצגתי מין הדפסה של שקפים על שולחן אור שיצרה אשליה של רבדים, אבל למעשה היא כאילו חיכתה להזדמנות להיות מוצגת כראוי – וזו הגיעה רק עכשיו הודות להתקדמות בטכנולוגיה. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעדכן מה קרה בשבע השנים האחרונות.

 ZOOZ: עולה ממנה שאתה מתפרש להרבה מאוד כיוונים. אתה לא מרגיש שאתה מתפזר?

 שתיים: זה לא חוסר מיקוד אלא עבודה במקוטע. למעשה, יש דבר אחד משותף לרוב העשייה שלי: הציורים שלי, העיסוק שלי בשואה ובאילן היוחסין שלי, פייסבוק, העבודה הזו – כולם סוגים שונים של ארכיון. מגיל מאוד מוקדם אני אוסף דברים ובודק אחרי זה אם הבחירה שלהם היתה מדויקת.

 ZOOZ: ועדיין, הפער הכי גדול הוא בין הציורים שלך לבין מה שאתה עושה ברשת. אין בציורים זכר לפעילות שלך למען העובדים הזרים, לתמיכה שלך במחאה החברתית של הקיץ האחרון. הם מאוד נוסטלגיים, מודרניסטיים אפילו, עולה מהם תחושה מאוד חזקה של אמנות לשם האמנות.

שתיים: אני לא צייר רדיקלי שחושב קונספט: הציורים שלי מיושנים. אבל גם לא הייתי רוצה להתבשם בתווית של אמן פוליטי מבלי שיהיה לזה אפקט.

כי מה יותר חשוב – אמנות עמוקה שמגיעה למביני דבר או מסר שמגיע להמונים? אז יש לי שני מסלולים: אחד מהיר, השני מאוד מאוד איטי. כשיש לי מה להגיד, אני כותב אותו בפייסבוק – מבחינתי זו אמנות לכל דבר ועובדה שכל כך הרבה אנשים מגיבים, אז כנראה שזה אמיתי. ואילו כשאני מצייר, אני בכלל לא מדמיין קהל. זו פעילות מאוד אינטימית. השאיפה שלי היא לעשות דברים אקטיביסטיים מבלי לזנוח את השפה של הציור שלי, אבל האמת היא שבקיץ האחרון משהו השתנה. למשל, הציור שתולה אצלי עכשיו בסטודיו – קשה לי לסיים אותו בגלל שהוא כל כך שונה ממה שקורה עכשיו בחצי השני של הסטודיו, החצי שמחובר לרשת. אני מרגיש שאני כבר לא יכול לעשות ציור שמבודד את עצמו. אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לנתק בין פוליטיקה לאמנות.

לכתבה האינטראקטיבית במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube