בקר ב ארכיון

לא בכדי הפכה האקראיות לאחת המילים הכי לוהטות בעולם העיצוב הבינלאומי. הרי בעידן שבו כולם רוצים להרגיש מיוחדים וחד-פעמיים, אין פלא שיותר ויותר מעצבים בוחרים להכניס אל פס הייצור את יד המקרה. עולם העיצוב עבר כברת דרך ארוכה מאז תחילת המאה ה-20. ממילה נרדפת לתכנון לצרכים פרקטיים, הלך המקצוע והתמקד ביצירת חוויות רגשיות ואינטלקטואליות. כך, אל מול האקסיומה של Form Follows Function שאפיינה את המחצית הראשונה של המאה הקודמת ולפיה מעצבים עיצבו אובייקטים מתוכננים בקפידה בצורות גיאומטריות פשוטות המותאמות ל"עידן המכונה", תחילתה של המאה ה-21 מתאפיינת בעיצוב אקספרימנטלי שמשוחרר מחוקיות נוקשה, שם את תהליכי העבודה בחזית ומפנה מקום לאקראיות כחלק מתהליך היצירה.

Poured Bar" 2011"

אקראיות כאג'נדה הופיעה אצל יוצרים בעולם האמנות כבר בתחילת המאה ה-20. תנועת הדאדא (1916-1923) הפכה את חוסר התכנון והמקריות למהות היצירה. ויתור על שליטה ורצון מודע הופיע בשנות ה-40 וה-50 בציורים של ג'קסון פולוק ובשנות ה-60 וה-70 באמנות המיצג ואמנות האדמה. אלה גם היו השנים שבהן החלו להופיע ניצניה של האקראיות בשדה העיצוב. אחת העבודות הראשונות שבהן הוכנס מימד של מקריות היתה "Portrait of my Mother’s Chesterfield Chair" שהציג המעצב הדני גונר אגרד אנדרסן ב-1964. מדובר באובייקט דמוי כורסא, עשוי פוליאוריתן מוקצף, שהיה חלק מסדרת אובייקטים יחידניים שצורתם התגבשה באופן אקראי כחלק מניסיון ליצור רהיט שעשוי מחומר אחד, שמורכב מחתיכה אחת ושנוצר בתהליך אחד.

Omer Arbel

מי ששם את האקראיות בראש סדר יומו והפך אותה לשיטת עבודה היה האדריכל והמעצב האיטלקי גיאטנו פשה. פשה עסק באפשרות ליצור אובייקטים יחידניים בתהליכי ייצור תעשייתיים ולשם כך הכניס את המקריות לתוך פס הייצור. כך, למשל, בכוננית הספרים "Carenza" (1971) הוא אפשר לגזים שנלכדו בתבנית היציקה התעשייתית ליצור אפקט בלתי נשלט של כרסום בהיקף יציקת הפוליאוריתן שממנה הכוננית עשויה. בהמשך, פנה פשה לחקור פנים שונים של אקראיות צבעונית וצורנית בעבודות כמו "שולחן שמשון" (1980) ו"כיסא פראט" (1983-84) – חקירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשפה העיצובית שלו.

Guy Mishaly

החיפוש של פשה אחר האפשרויות העיצוביות שטמונות באקראיות משקף את המעבר מהתפיסה המודרניסטית של פס ייצור אחיד עבור כולם לתפיסה פוסטמודרנית שמעניקה ליחיד ולייחודי מקום של כבוד. תרבות הצריכה ושפע המוצרים שאפיינו את העשורים האחרונים הביאו לכך ששימושיות פסקה להיות ערך עליון ובמקומה נולד חיפוש אחר ערכים חדשים ואחר דרכים חדשות לתפוס את תשומת ליבו של הצרכן. מקומם של אובייקטים יחידניים, סדרות מוגבלות ועיצוב קונספטואלי הלך וגדל ועמו התמוססה ההפרדה הקלאסית בין עיצוב לאמנות. בתוך כך, עם תחילתה של המאה ה-21, הפך הוויתור על השליטה בצורתו הסופית של האובייקט לאחת המגמות הבולטות בשדה העיצוב ויותר ויותר יוצרים אימצו את האקראיות של פשה כדרך עבודה. הדוגמאות להלן – אייקון של עיצוב אקראי ושלושה פרויקטים עכשוויים – מהוות הצצה לאופן שבו מקריות הפכה בשנים האחרונות לאחת האג'נדות המובילות בעולם העיצוב.

דרוך

אובייקט, שקמה ב-1993, מילאה תפקיד מרכזי בהפיכת האקראיות לתפיסת עולם עיצובית. "Do Hit Chair", אובייקט שעיצב חבר הקבוצה מריאן ואן-דר-פול בשנת 2000, זכה ברבות השנים למעמד אייקוני בכל הקשור לשחרור המעצב מאחריותו למראה הסופי של המוצר ובהפיכת הלקוח לשותף ליצירה. ואן-דר-פול עיצב קוביית פלדה ופטיש שלמעשה מהווים נקודת מוצא שממנה מוזמן כל אחד מהלקוחות לעצב את צורתו הסופית של הכיסא. חוסר השליטה של המעצב על פעולת הלקוח הופכת את צורתו הסופית של האובייקט לבלתי צפויה ואת פס הייצור ההמוני לסדרה בלתי נגמרת של כיסאות יחידניים.

עומר ארבל

עומר ארבל הוא אדריכל ומעצב שנולד בישראל ועבר עם משפחתו בגיל צעיר לקנדה, בה הוא חי ופועל. ארבל גורס שבעידן הנוכחי תפקידו של המעצב השתנה מעיצוב צורות לעיצוב תהליכים שיוצרים צורות. כחלק מתפיסה זו, הוא מציג מהלכים אקספרימנטליים בהם האקראיות מקבלת מקום של כבוד.

ב"סדרה 19" (2007-2010), סדרת קערות נחושת שנעשו בתהליך של יציקת חול, ארבל בוחן את הפוטנציאל הצורני שטמון בעודפים שנותרים מחומר הגלם בתהליך היציקה. בניגוד למהלך המקובל, הוא אינו מסיר את חומר הגלם העודף שנשפך באופן אקראי מסביב לצורה המתוכננת אלא הופך אותו למהות האובייקט. יתרה מזאת, הוא מעצים את הניגוד בין תכנון ליד המקרה דרך הבחירה לעבד את צורת הבסיס העגולה ולהשאיר את המראה הגולמי של עודפי החומר. האקראיות באה לידי ביטוי גם בשיטת התמחור של "סדרה 19": כל אובייקט עשוי מ-100% נחושת ממוחזרת והוא ממוספר, מתוארך ונושא את משקלו; המחיר משתנה על פי ערך הנחושת בשוק ביום המכירה.

 

סטודיו גליטרו

אנשי סטודיו גליטרו, טים סימפסון הבריטי ושרה ואן-גמרן ההולנדית, מצהירים על עצמם כסטודיו שכל יצירותיו הן תוצרים של "מופעי עיצוב". כחלק מאג'נדה עיצובית שמבקשת לתפוס את יופיו של רגע היצירה, הופכים שני המעצבים את תהליך העבודה למופע חווייתי שבו שלב הייצור מקבל את מרכז הבמה והאובייקט הסופי הופך לתוצר לוואי של התהליך ומזכרת מהאירוע. בעבודה בשם "Poured Bar" (2011) יוצרים חברי הסטודיו משטח בר מיציקת שכבות של בטון נוזלי צבעוני על גבי בסיס שטוח ונקי. במהלך מיצג מצולם, הם יוצקים את שכבות הבטון באופן אקראי אחת מעל ולצד השנייה עד לקבלת משטח בגודל הרצוי. כאשר היציקה מתקשה ומתייבשת הופכים חברי הקבוצה את המשטח ומגלים את הטקסטורה והצבעוניות האקראיות שנולדו בתהליך. המשטח הייחודי מורכב על גבי קונסטרוקציית עץ והופך לבר פונקציונלי לכל דבר.

גיא משעלי

"Blast" 2011  הוא פרויקט הגמר של גיא משעלי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שסיים את לימודיו בקיץ האחרון. הפרויקט, המורכב מסדרת שרפרפים שעוצבו בתהליך של פיצוץ, משתמש בחומר נפץ ככלי ליצירת פרטי ריהוט ייחודיים ומציב את האקראיות כמוטיב דומיננטי בקביעת צורתו הסופית של האובייקט. בדומה ל-" "Do Hit Chairשל קבוצת דרוך, נקודת המוצא של משעלי היא צורה גיאומטרית נקייה שעשויה מפח. אלא שבעוד דרוך הפקידו את עיצוב צורתו הסופית של האובייקט בידי הלקוח, משעלי מגיע אליו באמצעות פיצוץ מבוקר. אמנם מיקום המטענים מתכונן מראש, אך בסופו של דבר חומר הנפץ פועל באופן בלתי צפוי וכל אובייקט מוליד הפתעה חדשה.

לכתבה המלאה במגזין

Sign up to the Facebook page for updates. and Instragram for live footage

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube