בקר ב ארכיון

כבר בראשית ימיה של אופרה, התחבטו טובי המלחינים בשאלה איזה פן של הקול האנושי יותר חשוב – הטכניקה או הרגש? 400 שנה מאוחר יותר, השאלה הזו עדיין לא ירדה מעל סדר היום

 ״אבל אפשר לדבר, לא? אז למה בכלל לשיר?״ – כך שאלה אותי תלמידה במהלך סדרת מפגשי היכרות עם אמנות האופרה בתיכון למדעים ואמנויות במרכז הארץ. השאלה לא נשאלה מתוך זלזול אלא מתוך צורך אמיתי לנסות להבין את האמנות ה"מוזרה" הזו. לרגע חשבתי לפתור אותה בתשובה ״כי ככה זה באופרה״, אבל חשבתי עוד רגע. שאלתי את התלמידה אם היא צפתה פעם במופע של בלט קלאסי, ואם כן, למה לדעתה טורחות הרקדניות ללמוד שנים כדי לחצות את הבמה בצעדי ריקוד על קצות האצבעות כאשר אפשר פשוט לחצות את הבמה בהליכה. התשובה היתה מובנת מאליה: הן עושות זאת כי זה גורם לקהל להתפעל עמוקות מהטכניקה, מהיכולת הבלתי רגילה של הגוף האנושי. ובכן, השירה האופראית היא בדיוק כזו. מטרתה לא למסור את הטקסט באופן הנוח והישיר ביותר, אלא לעשות זאת באופן שמביא את היכולת האנושית אל הקצה הטכני והרגשי גם יחד. 

 מראשית דרכה, האופרה היתה אמנות של קול. אחד המיתוסים הראשונים ששימשו לה בסיס עלילתי הוא המיתוס של אורפאוס, אשר קולו הערב ושירתו המופלאה גרמו לאלים לדמוע, לחיות לעצור את מנוסתן או את רדיפתן, להרים לזוז ממקומם. אורפאוס הצליח בקול שירתו להיכנס לשאול בעודו בחיים וקיבל הזדמנות לחלץ את אהובתו אורידיקה מארץ המתים. זהו מיתוס שמעניק לקול האנושי השר יכולות מופלאות, על אנושיות.

 כאשר נולדה האופרה, בפירנצה בסוף המאה ה-16, עסקו חוגי ההומניסטים בשאלה המהותית: מה יותר חשוב בה, הרטוריקה או המוזיקה? השאלה הזו לא ירדה מסדר היום של אמנות האופרה בכל 400 שנות קיומה. אמנם, במאה ה-20 נעשו ניסיונות לערער על שלטונו המוחלט של הקול באופרה, עד כדי שילוב דמויות אילמות בתפקידים ראשיים ביצירות אופרה שונות (למשל, באופרה ״המדיום״ מאת ג׳יאן קרלו מנוטי), אך אין ספק שהפוקדים את בתי האופרה מצפים גם היום למפגן קולי.

 שיאו של המפגן הזה מתבטא באריה, ורצוי באריה קשה לביצוע, מלאת קולורטורות. המילה "אריה" פירושה באיטלקית "שירת סולו" וכן "אוויר", והיא אכן בוחנת את שליטתו של הזמר באוויר: האוויר הוא הדלק ומיתרי הקול הם המנוע, והשילוב בין השניים יקבע את איכות הנסיעה. הקולורטורות הן הנוף הנשקף מהחלון: קישוטים קוליים, תוספות וסלסולים, שנועדו לייפות ולפאר ובעיקר להפגין את היכולת הווירטואוזית של הזמר. 

 בשתי תקופות עיקריות נבחנו זמר או זמרת האופרה רק על פי הביצוע הטכני: בתקופת הבארוק (תחילת המאה ה-18) ובתחילת המאה ה-19, אז שלט באופרה האיטלקית זרם ה"בל-קנטו", שמקדש יותר מכל את יופיו של הקול השר (ומכאן גם שמו: bell-יפה, cantare-לשיר). במאה ה-18 אמני האופרה הנערצים היו זמרי הקסטרטי, המסורסים, אשר הפגינו יכולות קוליות בלתי רגילות. הפער שהיה קיים בין הגוף (הגברי) לבין הקול (הנשי) גרם לתחושה שהקול מופק מסוג של יצור כלאיים: לא איש, לא אשה, לא ילד ולא גבר.
המשיכה אל המוזר, המכני, המסתורי (וגם הפיקנטי במובן מסוים) היתה אדירה. הגוף האנושי הפך למכונת קול. על מנת להשיג את הקול הנחשק, סורסו נערים שקולם יפה, ובהינף סכין הוכרז שהקול קדוש מהחיים (גם במובן הפריון והמשך החיים). הסרט ״פארינלי״ עוסק במחיר האישי ששילם זמר האופרה המסורס המפורסם ביותר עם הפיכתו למכונת קול.

 התקופה הקלאסית עידנה את השירה הוירטואוזית לטובת מיתון, איפוק וסימטריה. אך בתחילת המאה ה-19 באיטליה, זרם ה"בל-קנטו" קבע שוב כי השירה הטכנית, המקושטת והמאתגרת היא מהותה של האופרה, ולא העלילה או הרטוריקה. זרם זה הוא ה״אשם״ בכך שהאופרה נחשבת למדיום ריקני ונבוב מבחינה ספרותית. עלילות האופרה של זרם ה"בל-קנטו" הן לרוב מאולצות, טיפשיות, חסרות הגיון או פשטניות, אך הן הקרקע עליה צומח הקול האנושי השר.

 מבחינה זו, מי שאחראי לתפנית המהותית שחלה במדיום הוא המלחין האיטלקי ג׳וזפה ורדי. ורדי לא ויתר על שירה וירטואוזית, אך הוא יצק אל השירה דרמה במיטבה. בעבודה מדוקדקת עם כותבי הטקסטים (ליברית) שלו, ניסח ורדי את אמנות האופרה מחדש. הקולורטורות מולחנות באופן שיבטא את הרגש של הדמות והן מנוסחות בדייקנות ובשלמות. ורדי השתמש בטקסט, הדגיש אותו וייחס לו חשיבות רבה, ובכך יצר מפגש מרגש מאין כמוהו בין המילים למוזיקה. המוזיקה פסקה להיות קישוט ועברה להכיל מטען רגשי אדיר. 

 הסוגיה של שירה טכנית ללא רגש או ריקנית מבחינה דרמתית המשיכה להעסיק ולהטריד את מלחיני האופרות. מלחין האופרטות הצרפתי ז׳אק אופנבך, למשל, עשה שימוש ציני ואפילו פארודי בשירה האופראית הטכנית חסרת הרגש ביצירתו ״סיפורי הופמן״, בה עסק בגבולות המדיום האופראי והתבונן בז׳אנר באופן רפלקסיבי באמצעות אריה שכתב לדמות של בובה ממוכנת.

 למעשה, אופנבך שאל האם מספיק להציב את השירה כמכניקה של קול? האם זוהי הסחורה הנמכרת ביותר? במובן מסוים התשובה היא כן. הקהל שמגיע לבתי האופרה יחכה תמיד לאריה הקשה ביותר: האריה השנייה של מלכת הלילה ב״חליל הקסם״ (מוצרט), אריית השיגעון של לוצ'יה (דוניצטי), האריה האחרונה של הרוזן ב"ספר מסוויליה" (רוסיני), האריות שהובאו במאמר זה. כמו קהל הבלט הקלאסי שמחכה לסדרת הפירואטים של הפרימה בלרינה, כך הקהל האופראי מחכה לביצוע הבלתי אפשרי, הבלתי אנושי, והטכני בעיקרו של זמר או זמרת האופרה.

 

 

 

 אנטוניו ויואלדי – "Agitata da due venti"
זמרת: צ׳צ׳יליה ברטולי

בתקופתם של הקסטרטי נכתבו אריות קשות לביצוע, שתובעות מהזמרים והזמרות יכולות טכניות גבוהות, והטקסט הפך משני. לא חשוב מה שרים אלא איך שרים. דוגמא טובה לכך היא אריה מתוך אופרה של אנטוניו ויואלדי "Agitata da due venti" המפגינה את היכולת הבלתי רגילה של הזמרת במעברים חדים בין צלילים גבוהים לנמוכים ובמשפטים מוזיקליים ארוכים המצריכים אורך נשימה ושליטה מוחלטת באוויר ליצירת תנודתיות של הקול. עושה רושם שויואלדי כתב לזמרת כמו שהוא כתב לכלי קשת (כמו בפרק ״קיץ״ מתוך "ארבע העונות"); הוא רק ״שכח״ שמדובר במיתרי קול. הזמרת צ׳צ׳יליה ברטולי, למשל, מפגינה יכולת קולית יוצאת דופן בביצוע שלה.

 

ג'וזפה ורדי – ״לה טרוויאטה״
זמרת: אנג׳לה גאורגיו

באופרה ״לה טרוויאטה״ של ורדי מתלבטת ויולטה הקורטיזנה בין חיי הפריצות והנהנתנות שאליהם התרגלה, אחרי שכבשה את תואר הקורטיזנה הנחשקת בפריז, לבין רגשות האהבה המציפים אותה אחרי המפגש עם אלפרדו. ורדי משתמש ביכולת השירה של הזמרת כדי לבטא את ההיסטריה, הצחוק והפאניקה של ויולטה, שמפחדת לעזוב את העולם המנוכר והקר אך הברור, המוכר והבטוח שבו היא חיה, לטובת האהבה שאלפרדו נשבע שהיא מהות החיים, או כדבריו: פעימות הלב של היקום. ויולטה מנסה למחוק בשירה קולנית ואף צווחנית את הקולות של אלפרדו שלא נותנים לה מנוח. תרומתו הגדולה של ורדי היא הוספת הרגש המוזיקלי לטקסט ויצירת הצדקה דרמתית לשירה הקיצונית של הדמויות.

 

ז׳אק אופנבך – "סיפורי הופמן" 
הזמרת: לוצ׳יאנה סרה

 על מנת להדגיש את הביקורת שלו כלפי האופרה האיטלקית חיבר אופנבך – באופרה "סיפורי הופמן" – אריה לדמות של בובה ממוכנת: הזמרת מחקה בובה שמחקה זמרת. השירה של הבובה אולימפיה טכנית בכמה מובנים: היא שרה טקסט כללי וחסר רגש על הציפורים והטבע (פארודיה על הליד הגרמני), שרה באופן קטוע (סטקטו), שירתה חוזרת כמו תיבת נגינה, היא ״מתקלקלת״ במהלך השירה והכי חשוב – שירתה מלאת קולורטורות מסובכות ומהירות, המצריכות שירה טכנית ומכניקה גבוהה של הקול.

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube