בקר ב ארכיון

ומהי תל-אביב, "העיר העברית הראשונה", אם לא שפה חדשה? היא הייתה שפה חדשה עבור יהודי הגלות שהגיעו אליה. היא הייתה שפה חדשה עבור ערביי יפו שפגשו בה את אותם קאובויז פולנים/ תימנים. והיא שפה חדשה, מדהימה, עד היום, עבור כל מהגר-תענוגות שמגיע אליה מאחת הפרובינציות הארצישראליות שמחוץ למדינת תל-אביב.

 

צ'אק די, מנהיג הרכב ההיפ-הופ האמריקאי "פאבליק אנמי", אמר שעל הגיבורים שלו לא לומדים בבתי-ספר. ובהתאמה פרובינציאלית וקצוצת-איבר – על שם רוב הגיבורים שלי לא קוראים רחובות בתל-אביב.
הניסיון לדוג קאנון אלטרנטיבי מתוך המועדון המיוחס של אדוני הרחובות, דומה לשאגת "האינטרנציונל" בעודך משכשכך בג'קוזי עם 5 שפנפנות פלייבוי. שהרי כל פלוני-חתרני – נידח ועוכר מסגרות ככל שהיה – מרגע שנוכס וצורף למסדר בעלי הרחובות, הרי הוא הופך בין-יום לחלק מהממסד. שלא לומר, למדרכה מטונפת (וכנראה שגם מי שנבחר לאצור בתערוכה לציון 95 שנה לעיר הוא כבר חלק מהממסד. שלא לומר, נודניק מטונף). אבל מה הם חיינו אם לא מרד שוחר ג'קוזי? ומהי תל-אביב אם לא מהפכת דולצ'ה ויטה; היאחזות נואשת בחיים נטולי דאגות; זעקה למעט שקט בתוך הרעש הישראלי הנורא; התקוממות של נורמליות כנגד שגרת הקטסטרופה היהודית.

רק אחד מחמשת הטנורים שנבחרו כאן נולד בתל-אביב – עיר מהגרים במדינת מהגרים – אבל כולם הפכו לחלק בלתי-נפרד מהשפה שלה. ומהי תל-אביב, "העיר העברית הראשונה", אם לא שפה חדשה? היא הייתה שפה חדשה עבור יהודי הגלות שהגיעו אליה. היא הייתה שפה חדשה עבור ערביי יפו שפגשו בה את אותם קאובויז פולנים/ תימנים. והיא שפה חדשה, מדהימה, עד היום, עבור כל מהגר-תענוגות שמגיע אליה מאחת הפרובינציות הארצישראליות שמחוץ למדינת תל-אביב.

שלושה ממאהבי הלשון הנ"ל (רטוש, אבן-שושן ואגדתי) אפילו תפרו לעצמם בתל-אביב שמות חדשים, חתיכיים יותר. וכל אחד מהם תיפקד כבעל-הבית, כאדון הממלכה, של השפה העצמאית שלו. שפה שהתחילה פרטית לגמרי, עד שהפכה לנכס ציבורי. מאסטרו-מאסטרו והדיבור החדיש שלו: אבן-שושן שלף את העברית מספרי הקודש ושיכן אותה בספרים חדשים, שפויים יותר. לאה גולדברג ניסחה מחדש את דיוקן המהגר ואת דמות האשה העברית. אבידן המציא שפה תל-אביבית והפך אותה לכלי הנשק העוצמתי והמרהיב ביותר של לוחם הגרילה האורבני. רטוש קרא, מלב הכרך החילוני המודרני, לחבור לכוחות המליצה המקראית ולטיפוסים כמו ירובעל. אגדתי כתב מחדש את שפת הגוף העברית, אולי האלטרנטיבה הצלולה ביותר לקפיצות-התחת הפולנית וללשון היהודית השפופה ממשא ההיסטוריה.

יחד, הם מציגים שפה עירונית חדשה שאינה טון אחיד, אלא קוקטייל ניבים און דה רוקס. והם גם תצוגת תכלית של הרוח התל-אביבית: הרצון העז להתנתק מכבלי העבר והאקטואליה הקשה, וחוסר היכולת לעשות את זה באמת. אבל גם ההצלחה המדהימה – כמו שרק תל-אביב יכולה להצליח – לשמור על קשר עין עם ההיסטוריה והמציאות, תוך ריחוף קליל מעליהם. וחיוך.

גיבורי הרחוב האלה לא היו בהכרח דמויות מופת פדגוגיות – בירושלים לא היו קוראים על שמם אפילו סמבוסק. תודה לאל. הם גם לא בהכרח "סיפורי הצלחה" בסטנדרטים בורגניים: אבידן מת אביון ונטול פרס ישראל; גולדברג נפטרה בבית אמה הקשישה, בלי משפחה ועם קולקציית דכאונות; הכנענות של רטוש תיזכר כקוריוז בתולדות הציונות; וגם החזון המהפכני של "אומת הדאנס" הישראלית, שאגדתי הוא אבי-סבה הרוחני, התפוגג ככדור אקסטזי שירד – משאיר אחריו שגרה מדכדכת ושני חצ'קונים.

 אלא שבמבחן האמיתי, התל-אביבי, זה שמעדיף את הברק היומיומי על פני משק כנפי ההיסטוריה, את השפיץ האינדבדואלי על פני הקולקטיב – הם סיפורי הצלחה כבירים. ההיסטוריה תוכיח שהם הגיבורים האמיתיים, מקדימי זמנם, העתיד. ואם היא לא תוכיח, גם זה לא נורא – כולה היסטוריה, מה זה לעומת עיר בת 95?

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube