בקר ב ארכיון

"מישהו עטף את ידי וצבע אותן בשחור, הלא כך?" שרה האטסונה מיקו, שפירוש שמה ביפנית הוא צלילו הראשון של העתיד.

אך את היד של האטסונה אי אפשר לעטוף והיא אינה יכולה להשתמש בה כדי לחתום למעריציה. האטסונה מיקו היא הולוגרמה תלת ממדית. דמות וירטואלית מתוכנתת על ידי חברת קריפטון. תוצר של ווקאלויד – תוכנת סינתוז מתקדמת שמצליחה לחקות צלילי אדם בצורה מפתיעה, עם מראה של כוכבת סרטי אנימה המעוצבת בהתאם כולל שיער ססגוני וכחול, חצאית קצרצרה וגרביונים תואמים. בינתיים הדמות האלקטרונית הזו כבר הגיעה למעמד של אגדה

האטסונה מיקו, כוכבת הפופ היפנית, הכוכבת הווירטואלית הראשונה בעולם, היא גיבורה של סדרת טלוויזיה עולמית הנושאת את שמה, ודמותה הכחלחלה מונצחת במסורת של "הלו קיטי" על כל חפץ פיזי או מוצר וירטואלי. ביוטיוב אף ניתן למצוא בנות שמלמדות כיצד ניתן להסתפר ולהסתרק כדי להשיג את הלוק המפתה והקריר שלה. אם בשניה הראשונה ניתן לבטל בבוז את הגחמה היפנית החדשה בטוענה שהיפנים תמיד נמשכו למלאכותי, למכני ולביזארי, מספיק להתבונן בקליפ אחד של ההופעה ולהבין שאולי בכל זאת יש שם משהו.

למעשה אולי זו לא הפתעה כה גדולה שהאטסונה מיקו היא הדבר הבא בעולם של מוזיקה הזורמת אל חושינו בתיווכה הבלעדי של הטכנולוגיה. כבר כיום במופעי הרוק רוב הקהל רואה את האמנים האהובים עליו רק דרך מסכי הוידאו הענקיים בצידי הבמה.

ברוב אלבומי המוזיקה אנו יכולים לשמוע את קולו של האמן רק לאחר שעבר התאמות, שיפורים ועיבודים של מיטב המכשור האלקטרוני של האולפנים. הטכנולוגיה נוטעת בנו תחושה של קרבה לאמנים כי אנו יכולים לעקוב אחריהם בטוויטר ולהיות חברים שלהם בפייסבוק, מציאות שבפועל יוצרת הפרדה ביננו ומחברת  אותנו אל פרסונה וירטואלית, מסונתזת, מוקרנת ומתווכת מחשב.

אבל אל האטסונה מיקו לא תוכלו לבוא בטענות. האטסונה היא יציר מחשב ואינה מעמידה פנים שהיא משהו אחר. בתקופה בה מופיעים כל קיץ כוכבי עבר שעושים קאמבק ואנו נדהמים לגלות שמדובר בגירסא כבויה של מי שהיו אי שם בשנות השישים-שבעים-שמונים, יש משהו מרענן ומעודד בעובדה שהאטסונה היא נצחית. היא אף פעם לא תזדקן. הנכדים שלכם יכירו אותה בדיוק כפי שאתם ראיתם אותה בפעם הראשונה. הקול שלה לא יישחק מסיגריות ואלכוהול. היא לא תבוא בדרישות לפינוקים מיוחדים מבעלי המלון וממארחים מקומיים. היא אף פעם לא תעשה סצינות ותסרב להופיע, למעשה היא תוכל להופיע נון-סטופ במספר מקומות בו זמנית ולתת הדרנים בלי לבקש הפסקות לשירותים. לא יהיו לה פיקשושים. לא יהיו לה פליטות פה והצהרות פוליטיות והיא לא תיכנע לסחטנות של ימין או שמאל ותחרים הופעות. כל הופעה שלה תהיה מושלמת. היא תוכל להחליף תלבושות בכל שניה, לעוף באויר או לשכפל את עצמה למיליון האטסונות מיקות קטנות. בשנת 2011, היא המבצעת המושלמת.

אבל מדוע מתעורר בכלל הצורך לראות את האטסונה מופיעה בלייב? הרי אין שום דבר ספונטני ביצירתה. הכל מחושב, מוקלט וקבוע מראש עד כדי כך שנשאלת השאלה – מה בדיוק הכיף הגדול? האם מקומה הוא לא בצפייה ויראלית ביוטיוב ליד שאר אנימציות המחשב?

כאן לדעתי מגיעה הנקודה החשובה ביותר במהותה של המלאכית המתוכנתת. בעוד שבהופעות רגילות אנו נדחקים אל קניית הכרטיסים היקרים ביותר כדי לנסות לראות את האמנים בגודל אמיתי ולרוב מאוכזבים לגלות שהם קטנים משחשבנו ואטרקטיביים הרבה פחות. בהופעות של האטסונה מיקו אנו רוצים לראות אותה בגובה של בניין. אנו רוצים לראות אותה גדולה מהחיים ומכל מה שאי פעם יכולנו לעלות בדמיוננו. אנו רוצים למקם את הפנטזיה בחיים הפיזיים שלנו. בעולם שבו האמנות נדחקת הצידה כדי לתת מקום לשואו גדול אחד, פנו מקום של כבוד לדיווה האלקטרונית הראשונה.

לכתבה המלאה במגזין

 

 

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube