בקר ב ארכיון

כאיש שמצא את השוליים מרתקים הרבה יותר מהדרך המרכזית, ג'ים ג'רמוש מבליט עוד יותר בסרטו "Strangers Than Paradise" את הזרות ואת הרפלקסיביות אודותיה, שנעשות הן במבע הקולנועי המאד אוזו והן בדמויות זרות, שמגיעות למקום ומשום מה מתגלות כאינדיבידואלים חופשיים הרבה יותר מתושביה של ארץ החופשיים ובית האמיצים. גיבוריו של ג'רמוש חווים את חיי הניכור שלהם באיזי, מאד באיזי, ויותר מכל מרגישים זרים במה שאמור היה להיות גן עדן.

כמו כל האנשים שהם קולים באמת, ג'ים ג'רמוש היה כזה עוד בסרטו הראשון. האיש שגורם לחיים באמריקה להיראות כמו הדבר האחרון שהיא אוהבת למכור לעצמה – תלישות – הוגדר לא אחת כבמאי האירופאי הכי מוצלח שנולד באמריקה. ג'רמוש אוהב את אמריקה ובייחוד את האנשים שאמריקה אוהבת להוקיע מתוכה.
את אלו חסרי המוטיבציה, בלי הסיפור עם הסוף הטוב בקצהו, בלי תהליך משמעותי או נרטיב המבכר הליכה כנגד כל הסיכויים אל עבר הבית בפרברים והאישה המעריצה. ג'רמוש הוא תוצר קולנועי של משוררי דור הביט. הוא איש שראה את אמריקה מתפוררת מול העיניים, מצא אחת אחרת בין השורות של אלן גינזברג, ג'ק קרואק וויליאם בורוז והבין מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. משורר.

עוד לפני שצילם את סרטו הראשון למד ג'רמוש שירה באוניברסיטת קולומביה מתוך אמונה כי “poets are the lifeblood of any culture”.  אך דווקא טיול בפריס, עיר שעוררה את חושיהם של משוררים רבים מספור והבריגה לתודעתם דימויים שיכולים להתקיים רק בין רבעיה השונים, היה זה שהפך את ג'רמוש ממשורר פוטנציאלי לקולנוען מבריק, צנוע, מדויק וייחודי. ביקור בסינמטק הפריסאי וצפייה בסרטיהם של במאים יפנים כמו קנג'י מיזוגוצ'י (Mizoguchi), שוהאיי איממורה (Imamura) ובעיקר יסוג'ירו אוזו (Ozu) שינו את תפיסת עולמו.

הסרטים האלו, רחוקים עד כמה שניתן מהקולנוע האמריקאי ואפילו מזה האירופאי, הציגו בפני ג'רמוש הצעיר דרך אחרת, מין תחושה של קיום המתפוגגת במעבר של שוט אחד למשנהו, איטיות מהורהרת שאינה ממהרת להיטמע בתוך אידאיות עם סימן דולר במרכזן. ממש כמו הזן, הקולנוע של אוזו הוא קולנוע איטי, מהורהר, רפלקסיבי על עצמו וכזה שאינו חותר לשיאים דרמטיים, להתרות שסוגרות מעגל נרטיבי. קולנוע שבהעדר מילה אחרת ניתן לכנותו כטבעי.

 "סיפור טוקיו" (1953) למשל, סרט קטן וחכם של אוזו על הטבעיות שבזקנה, נושא שהחל להדהד בקולנוע המודרני עשורים לאחר שהוקרן, היה אחד מבין הסרטים שג'רמוש עצמו מעיד עליהם כחוויה משנה חיים.

תנועות המצלמה הסטטיות, מריחת הזמן הקולנועי כמעט בהעתק לזמן בחיים, במעין ריאליזם פיוטי של תנועות אמן על פני מחוות קטנות. חשיפת הסאבטקסט של ההבעה האנושית, בהתעכבות על הדברים הלא מעניינים ודרכם לחלץ אמירה אישית ומהורהרת. אוזו, בניגוד לעמיתו המוכר יותר, קורוסאווה, לא אכלס את סיפוריו בדמויות מיתולוגיות וגדולות מהחיים, אלא ביכר להציג את הפשטות המינורית של החיים, העצבות הנוסטלגית שיש בחיי השגרה, מין השלמה ובשוליה ניואנס של כמיהה, עדות מתקלפת לתקווה של ימים טובים מאלו. יפן, בהיותה המדינה עם האוכלוסייה הזקנה ביותר בעולם, הייתה הזירה הטבעית לסיפורים הקטנים של אוזו, אשר כל סרטיו הם שירה צרופה לפשטות החיים שאפיינה את האומה הזאת.

 הגדולה הקולנועית של ג'רמוש המוקדם הייתה התקת הדרך שאוזו התווה בפניו אל תוך מציאות הדיזל האמריקאית, אומה שסוגדת לכוח הבלתי מתפשר והמוחצן של נעורים וכסף ודורסת כל אחד העומד בדרך אל העושר.

סרטו באורך מלא הראשון, (Strangers Than Paradise 1984) הוא אב טיפוס לזן קולנועי חדש בארה"ב, כשהוא ממציא חוקים חדשים והפוכים למאפייני ז'אנר סרטי המסע הקלאסי – איטיות, אובדן וחוסר תכלית. לא בכדי ג'רמוש עצמו הגדיר, במידה רבה של אירוניה עצמית, את סרטו כ- "A semi orientalist black comedy in the style of an imaginary Eastern-European director obsessed with Ozu and familiar with the 1950's American show The Honeymooners"

 במרכז סרטו הראשון הציג ג'רמוש שלוש דמויות שלא עניינו במיוחד את הקולנוע ההוליוודי, ווילי (ג'ון לורי) מהמר תבוסתן ומהגר הונגרי שחי בהכחשה, אדי (ריצ'ארד אדסון) חברו הנגרר, שהנאיביות שלו שובת לב ובת הדודה שלו, אווה (אסתר באלינט) בת ה-16, שמגיעה מהונגריה אל "העולם החדש" המחכה לה בארה"ב.

את אותו עולם עיצב ג'רמוש, בעזרת הצלם טום דצ'ילו (שאחר כך הפך גם הוא לבמאי), בדומה לתפיסה האמריקאית המקובלת של מדינות מזרח אירופה: אפור, פוסט תעשייתי, קפוא, קודר ומנוכר. באמצעות סצנות ארוכות, מרובות בשתיקה, בזמן קולנועי "מת" וחף מאירועים גדולים, הצליח ג'רמוש ליצור קומדיה שבה ממעטים לצחוק, אבל מדייקת במחוות גוף וניואנסים שאומרים הרבה יותר משורות דיאלוג מושחזות החותרות לפאנ'ץ.

 את כל הסצנות בסרט מצלמת מצלמה אחת, לרוב סטטית, שתחומה לתנועות פאן עדינות, ומתעכבת על הריאליזם הפואטי שיש בשני אנשים הצופים בשתיקה בטלוויזיה רועמת, אוכלים ארוחת מיקרוגל או נוסעים למקום חדש ומגלים שם כי הכל נראה בעצם אותו הדבר.

ג'רמוש חוגג את האבסורד האנושי שמעיז עדיין לחלום על פתרון קל, אבל לוקח את גיבוריו למסע חסר תכלית מקליבלנד הקפואה לפלורידה הצרובה וזאת מבלי מטרה נראית לעין או יעד אותו צריך לכבוש. גיבוריו של ג'רמוש חווים את חיי הניכור שלהם באיזי, מאד באיזי, ויותר מכל מרגישים זרים במה שאמור היה להיות גן עדן.

ההפרדה בין סצנה לסצנה במסך שחור, והבידוד שנגזר בעקבות מבע קולנועי זה עליהן, רק מחזקים את הא-נרטיביות המופלאה שיש בסרט הזה. כאיש שמצא את השוליים מרתקים הרבה יותר מהדרך המרכזית, ג'רמוש מבליט עוד יותר את הזרות ואת הרפלקסיביות אודותיה שנעשות הן במבע הקולנועי המאד אוזו, והן בדמויות זרות שמגיעות למקום ומשום מה מתגלות כאינדיבידואלים חופשיים הרבה יותר מתושביה של ארץ החופשיים ובית האמיצים.

Down by Law is a 1986 black-and-white independent film written and directed by Jim Jarmusch

יחד עם (Down By Law" 1986") ו- (Mystery Train" 1989")  שמשלימים את טרילוגיית סרטי המסע אל תוך אמריקה שלו, ג'רמוש מתאפיין כאיש שלוקח את הדברים אחרת מהממסד ומראה אותם בדרך שלו.

Mystery Train is a 1989 independent anthology film written and directed by Jim Jarmusc

 

סצנת הסיום של "נרדפי החוק", היא המשלה ויזואלית של תפיסתו של ג'רמוש את אמריקה. הכל דומה, הכל אותו דבר ואין זה מפליא כי בסוף אנשים, חרף תפיסתם העצמית כאינדיבידואלים, עושים בדיוק את אותו הדבר. ג'ק (ג'ון לורי) וזאק (טום וויטס) עומדים בפני דרך המתפצלת לצומת המתפצל לשתי דרכים, שנראות דומות להפליא. לאחר שהם מחליפים מעילים אחד עם השני, זאק אומר לג'ק שלא משנה לו באיזה דרך ילך כל עוד הוא ילך בשנייה. הם נעלמים כל אחד אל עבר חוסר החיים ממנו הגיע לתא הכלא. רוברטו, המהגר האיטלקי, שלכאורה קלולס באמריקנה, מצטט את המשורר האמריקני הגדול, רוברט פרוסט, "I took the one less traveled by and that made all the difference", משפט שאפשר להכיל גם על האיש ששם לו את המלים בפה, ג'ים ג'רמוש, אחד שלוקח את הדברים בדרך שלו. וכך הפילמוגרפיה המפוארת והצנועה, של הבמאי הכי יפני שצמח בארה"ב, היא שיר הלל, קול מתחילתו ועד סופו לדברים הקטנים והממש לא חשובים בחיים, הדברים שזוכרים בסוף.

לכתבה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube