בקר ב ארכיון

רטרו, רפרנס, מחווה, השפעה, התכתבות, תיווך, חזרה, שכפול, הדמיה , דיאלוג,  סגנון , אסכולה: הסמנטיקה והסימביוטיקה של האמנות המודרנית.

כשבוחנים את התופעות הבולטות באופנה ובמוזיקה בעשור האחרון לא ניתן להתעלם מתופעת ה"רמיקס" – מזיגה מחדש של אופנות וזרמים משנים עברו לתוך תמהיל המציאות העכשווית. בעוד שבשני התחומים הללו השימוש במושגים "טרנד" ו"רמיקס" הוא טבעי, בשדה האמנות החזותית הם בדרך כלל בגדר מילת גנאי. אולם מכיוון שאופנה, אמנות רחוב, מוזיאונים ואוצרים מערבבים כיום סוגות שונות ומתערבבים בתפקידים שונים, כדאי ורצוי לבדוק האם אכן ישנו רמיקס באמנות ישראלית

 

בשנים האחרונות ניתן לזהות חזרה של הציור הפיגורטיבי לשדה ושיח האמנות.

אחרי שנים שנדחק לשוליים והודחק מהמרכז ההגמוני של האמנות כמיושן או לא רלוונטי, הציור הפיגורטיבי מוצג בשנים האחרונות בכל גלריה מסחרית עכשווית. ציירים פיגורטיביים צעירים ומבוגרים זוכים בפרסים נחשבים ומציגים במוזיאונים החשובים בארץ.
הצייר הריאליסטי ישראל הירשברג, המשתמש בטכניקות קלאסיות של שמן על בד, הפך עם השנים למוסד מובהק של ציור פיגורטיבי – ריאליסטי בארץ. הוא עובד שנים רבות באותה טכניקה ללא התחשבות באופנה או הלך רוח של הזרם המרכזי, ובמהלך הזמן עברו תחת שרביטו תלמידים רבים. תלמידיו, למשל ארם גרשוני ודויד ניפו, ממשיכים את דרכו ומלמדים בקורסים משלהם, וכך מנחילים את הציור ה"קלאסי" לדורות הבאים.

גם בבתי הספר הגבוהים לאמנות ניתן לראות בשנים האחרונות חזרה אל הפיגורטיבי אחרי שנים של הדרת הז'אנר

 ציירים פיגורטיביים כיוסי קריספל, מאיה גולד ומאיה ישראלי מלמדים במחלקת האמנות בבצלאל כחלק מדור האמנים הצעירים בסגל, הציירים אורן בן מורה והלל רומן הם בוגרי המדרשה לאמנות המשתמשים, בדרכם, בדרכי ההבעה של הציור הפיגורטיבי.

ראש המחלקה לציור במדרשה, אפרת גלנור, כותבת בדף המידע של מחלקתה: "בשנים האחרונות הולך ומתחזק מעמדו של הציור בשדה האמנות העולמי והישראלי. שאלות כגון "מות הציור" שהעסיקו רבים לפני מספר שנים הפכו פחות רלוונטיות, בעוד שהדיון לגבי פיגוראציה, מלאכת הציור, הרלוונטיות של המופשט, ציור הפועל בחלל, הציור ביחס ועם מדיומים נוספים -  נידונות במרץ. בד בבד ממשיכה פעולת הציור, אינטנסיבית מתמיד".

האסכולות החינוכיות והאמנותיות השונות בארץ מתייחסות לשובו של הפיגורטיבי במיני אופנים, לפי תפיסתם האמנותית, אך ניתן לראות שמגמת החזרה לציור הפיגורטיבי חזקה ורק תופסת תאוצה. זאת ועוד: אמנים צעירים רבים אינם נשארים נאמנים לפרקטיקה או מוסד לימודי אחד, אלא נוטים לעבור בין בתי הספר השונים, להתנסות בתפיסות המגוונות וכך לספק לעצמם את היכולת לבחור את אופני המחשבה והעשייה שבהם יפעלו.

מגמה נוספת שמדגימה דיאלוג עם העבר בשילוב טכניקות חדשות היא חזרתו של הפיסול למרכז הבמה האמנותית. האוצרת רותי דירקטור התייחסה לתופעה בתערוכה "מה רוצה פיסול?- פיסול אחרי מיצב". בתערוכה הציגו 14 אמנים צעירים, רובם החלו לפעול בשנות ה-2000, שיצרו פיסול חדש מתוך אמנות המיצב.
בטקסט התערוכה מתייחסת רותי דירקטור לקשר של הפיסול החדש, העכשווי, לתפיסה המיצבית והכלתה במדיום הפיסולי: "הבחירה מחדש בפיסול אינה רק חזרה, כי אם לקיחת הפיסול הלאה, מהמיצב והלאה, אל אובייקט אמנותי שגם כשהוא עצמאי הוא זוכר את החלל, ההקשר והסביבה. תובנות המיצב, וגם ההתפכחות ממנו, כבר מוכלות בתוכו."

מגמות אלה, כמו חזרתו של הפיסול בטכניקות ותפיסות חדשות ועלייתו מחדש של הציור הריאליסטי בסגנונות מעורבבים מן העבר וההווה, מדגימות את הופעת הרמיקס באמנות.

אך כשבוחנים את התופעה אל מול קורות האמנות החזותית נראה כי היא אינה אופיינית בהכרח רק לעת האחרונה. ד"ר דליה מנור, מנהלת ואוצרת מוזיאון הנגב לאמנות, מסבירה כי דפי ההיסטוריה של האמנות מראים שההתדיינות עם סגנונות מן העבר נכחה לאורך כל התקופות, למשל תקופת הרנסנס, שהחיתה את העת העתיקה, או תקופת "הניאו קלאסיקה". "לאורך כל תולדות האמנות הייתה התכתבות עם העבר", טוענת ד"ר מנור. "כך למשל יצירתו של ג'ף קונס הושוותה  לאמנות  הפופ של שנות ה60, ואמנות הפופ נקראה בראשיתה גם ניאו–דאדא".

ד"ר מנור סבורה גם כי מגמות שמפרספקטיבת הזמן מצטיירות כחדשניות לתקופה, כמו "אופקים חדשים" בשנות ה50, לא תמיד פעלו על פי תיאוריות מודרניסטיות – להן אולי הטיפו מוקדי הכוח. בפועל המשיכו האמנים ליצור תוך השפעה מרכזית של מגמות העבר.
"במבט מעמיק מתגלה, אולי במפתיע, כמה מצומצם תפקידו של ה"מופשט" למשל באמנות ישראלית בכללותה", אומרת מנור. "אמני אופקים חדשים צעקו 'מופשט מופשט' אך בפועל המשיכו רובם בציור פיגורטיבי". אספן האמנות רוני פורר מוסיף כי "בשנות ה70 טען הממסד כי ה"מופשט" וסגנון ה"ארטה פוברה" היו האמנות הבלעדית, בעוד שאני אספתי והאמנתי באמנות פיגורטיבית שבהחלט הייתה קיימת גם אז".

אם כך נראה כי אקלקטיקה או רמיקס בסגנונות אמנותיים מהעבר וההווה תמיד הופיעו זה לצד זה.

במאה ה-20 ממסד האמנות המודרניסטי הגדיר ואפיין כל עשור בסגנון אמנותי משלו, בעיקר בגלל הצורך לבנות היררכיה ולשרטט את תהליך ההתקדמות האמנותית עשור אחרי עשור. " למעשה אין מגמות", מסבירה ד"ר מנור. "תמיד היו אמנים שעבדו על יד הזרם המרכזי ויצרו בסגנונות שנחשבו ללא מתקדמים לתקופה ולעיתים הם נתגלו כמה עשורים מאוחר יותר".
לעומת המודרניזם שמקדש 'קידמה', ממאנת המחשבה הפוסט מודרנית להגדיר סגנון אמנותי עכשווי שמכריז על ה"בשורה החדשה". חוסר ההגדרה הוא שמדגיש את האקלקטיקה של ה"רמיקס" האמנותי, והוא אולי נובע – כפי שטוען התיאורטיקן הפוסט מודרני צ'אלס צ'נקס – מתחושה כללית של ספקנות בממסד שמגדיר מהי אמנות "נכונה".

גם המהפכה הדיגיטלית תורמת למגוון הסגנוני. העולם הרשתי והמקוון יוצר תפיסה רוחבית ונטולת היררכיות למציאות ולעולם האמנות, ומעודד בסופו של דבר יצירה בסגנונות שונים תוך ביטול הגדרות של ישן – חדש או גבוה – נמוך. לדעתו של פורר הייחוד של העשור האחרון הוא "הטולרנטיות לאקלקטיקה". "הסיבה היא תגובת הנגד לכך שבעשורים קודמים הממסד האמנותי הכתיב סגנון אחד באופן נוקשה".

רמקיס היה קיים תמיד. ההכרה בתופעה בשיח האמנות היא בעיקר הדגשת תהליך ההתהוות של מגמות חדשות. התהליך הוא זה שנעשה לחשוב יותר מהצהרות גדולות של מהו 'הדבר הבא'.
נדמה שכיום הניואנסים בין סגנון לסגנון ועיקרון השונות מתוך אחדות הם אלה שנמצאים תחת אור הזרקורים.

לכתבה במגזין 

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube