בקר ב ארכיון

בקולנוע, כמו בכל אמנות, אג'נדה באה בדרך כלל על חשבון אסתטיקה, ומעטים הסרטים שביקשו להעביר מסר נוקב ולא גמרו כפלקט.

הנה שמונה מהם – סרטים שלא רק קידמו סדר יום אלא גם המציאו שפה. יהיו שיגידו שקולנוע עם אג'נדה הוא כמעט תמיד קולנוע רע. יש לזה גם נימוק חד-משמעי: כשהיוצר מתמקד בקידום אג'נדה פוליטית-חברתית-דתית וכו', ברוב המקרים הוא שוכח לתת את הדעת על התסריט, המשחק והצילום.

האירוניה של העיסוק באמנות היא שכשבוער בך משהו בלתי נשלט שאתה חייב לחלוק עם העולם, לרוב היצירה שלך תצא חרא. אג'נדה, מסתבר, היא הרבה פעמים ההיפך מעומק, ההיפך ממורכבות, כמעט ההיפך מאמנות. בקיצור, ההיסטוריה מלמדת שאם יש לך משהו חשוב וחד-משמעי להגיד לעולם, עדיף לך לקחת נשימה עמוקה, לספור עד עשר, לעשות טיול ארוך מסביב לעולם ולחזור ליצירה שלך כשאתה שולט ברגשות שלך ויודע גם להפעיל ביקורת.

 אנחנו לא זוכרים הרבה סרטים בעלי אג'נדה, כי הסרטים האלה לא מתיישנים טוב. מישהו, למשל, עוד זוכר את שלל סרטי האנטי-מלחמה-בעירק שפוצצו את המסכים לפני שנתיים-שלוש? גם כשמדובר ביצירה ראויה, ברוב המקרים זוהי יצירה ראויה לזמנה, שאומרת משהו חשוב לאותו רגע נתון, עושה את העבודה ושוקעת לה בתהום הנשייה.

רק סרטי אג'נדה מעטים הצליחו לשרוד את מבחן הזמן ולהיות רלוונטיים גם שנים רבות לאחר עשייתם. ברוב המוחלט של המקרים, הישרדותם נובעת מכך שמעבר לאג'נדה מובהקת, יש להם עוד כמה תכונות ראויות לציון, כמו דמויות מורכבות או אסתטיקה קולנועית משובחת. הנה כמה מהבולטים שבהם.

הולדת האומה (1915) /  במאי: ד. וו. גריפית'

 "הולדת האומה" הוא הסרט האמריקאי הראשון באורך מלא, ולגמרי במקרה גם סרט האג'נדה האולטימטיבי. הבמאי, ד. וו. גריפית', בן הדרום ויוצר ענק שפחות או יותר המציא את שפת הקולנוע, סיפר בו את סיפור מלחמת האזרחים האמריקאית מנקודת מבטו של הדרום המובס. הוא הציג את השחורים המשוחררים כפראי אדם מלוכלכים, את לינקולן כאיש הרע ואת הקו-קלוקס-קלן כחבורה של גיבורים פטריוטים, שהצילו את הדרום מכלייה. בימי הפוליטיקלי קורקט שלנו, אי אפשר שלא לצפות בסרט בפה פעור: בחלק מהזמן בגלל הגדולה הקולנועית שלו, בחלק אחר מהזמן בגלל האג'נדה הבלתי אפשרית שהוא מקדם בלי בושה.

ניצחון הרצון (1936) / במאית: לני ריפנשטאל

 הרוב המוחלט של הסרטים שהופקו בגרמניה בתקופה האפלה של השלטון הנאצי הושלכו, כנראה בצדק, לפח ההיסטוריה. אחד הבודדים שלא זכה לגורל הזה הוא "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, וזאת למרות העובדה שמדובר בסרט תעמולה מובהק, המתעד קונגרס של המפלגה הנאצית והוזמן באופן אישי על ידי היטלר. הסיבה לכך היא שוב הכשרון הגדול של היוצרת, קולנוענית הבית של הרייך השלישי, והטכניקות החדשניות שבהן השתמשה כדי להלל את גרמניה הנאצית. ג'ורג' לוקאס ופיטר ג'קסון הושפעו מהסרט הזה הרבה יותר ממה שהם מוכנים להודות.

 איוון האיום (1944-1946) / במאי: סרגיי אייזנשטיין

כמו ד. וו. גריפית', גם הבמאי הסובייטי סרגיי אייזנשטיין שילב באישיותו כישרון קולנועי גדול עם אג'נדה חריפה. בזכות טכניקת המונטאז' החדשנית שפיתח, הפך סרטו "אניית הקרב פוטיומקין" – סרט תעמולה קומוניסטי במהותו – לחובה בכל בית ספר לקולנוע. עשרים שנה אחר כך, התחיל אייזנשטיין ליצור טרילוגיה שאפתנית על איוון, הצאר הרוסי צמא הדם, שהתחיל כגיבור לאומי אך בהמשך חיסל את בני הברית שלו בהתקפים של פרנויה מטורפת. סטלין היה מספיק אינטליגנטי בשביל להבין את הרמז וגנז את הסרט. אייזנשטיין, מצדו, לא עמד בלחץ והלך לעולמו מהתקף לב בגיל 50. מכאן הלקח – אם כבר יש לך אג'נדה, רצוי שהיא תהיה מתואמת עם הדיקטטור המטורף ששולט במדינתך.

 

 הסינית (1967) / במאי: ז'אן-לוק גודאר

ז'אן-לוק גודאר, הקולנוען הכי נועז בגל החדש הצרפתי, הגיע ב"הסינית" לשיא שלו בחיבור בין הפוליטיקה לאסתטיקה. סיפורו של תא סטודנטים מאואיסטי מהפכני בפריז הפך בידיו ליצירה אוונגרדית בועטת, שאינה מצייתת לשום כלל קולנועי קונבנציונלי אלא יוצרת שפה פרטית ומרתקת משלה. יש כאן מונולוגים ארוכים מול המצלמה, מעברים מפתיעים, קומפוזיציות שטוחות והרבה מאוד פטפוט אידיאולוגי מלא להט. שנה לאחר צאתו, הסטודנטים בפריז עלו על בריקדות כדי למוטט את הסדר החברתי השמרני הקיים, בין השאר בהשפעת הסרט הזה.

 

 מאש (1970) / במאי: רוברט אלטמן

רוברט אלטמן היה כבר בן 45 (!) כשעשה את הסרט שהפך אותו מבמאי די אלמוני לאחד מגדולי הקולנוע. בשלב הזה של חייו היתה לו כבר מספיק חוצפה כדי לרקוח סרט צבא שלא היה דומה לשום סרט צבא שנעשה לפניו. הדמויות ב"מאש" כל הזמן נכנסות זו לדברי זו, העלילה לא ממש קיימת וההומור הוא שחור משחור. הדבר היחיד שהצופים יכולים להישען עליו הוא צוות השחקנים החינני שמגלם חבורה של רופאים זרקנים בבית חולים צבאי במלחמת קוריאה שמנסים לשמור על שפיות אל מול זוועות המלחמה. אלטמן אמנם דיבר על קוריאה, אך למעטים היה ספק שמטרת החצים הסאטיריים שלו היתה מלחמת וייטנאם שהשתוללה באותם ימים.

 

 ארין ברוקוביץ' (2000) / במאי: סטיבן סודרברג

סטיבן סודרברג פרץ לתודעה עם הסרט העצמאי "סקס, שקרים ווידיאו טייפ" ב-1989, ואחר כך כמעט נעלם מהתודעה עם שורה של סרטים זניחים. הקאמבק הגדול הגיע יותר מעשר שנים לאחר מכן, בדרמה חברתית מצליחה, שגם נתנה לג'וליה רוברטס את אחד מתפקידיה הגדולים וגם קיבעה את תדמיתו של סודרברג כקולנוען בעל אג'נדה פוליטית-חברתית. סודרברג ראה כי טוב, ובשנים הבאות ביים והפיק לא מעט סרטים בעלי אג'נדה, הרבה מהם בשיתוף ידידו ג'ורג' קלוני. ב"ארין ברוקוביץ'", שמבוסס על סיפור אמיתי, משחקת ג'וליה רוברטס אם חד-הורית שנלחמת נגד תחנת כוח שמרעילה את תושבי הסביבה. האוסקר היה, כמובן, בלתי נמנע.

 

 פרנהייט 9/11 (2004) / במאי: מייקל מור

האג'נדה המרכזית של הדוקומנטריסט הדעתן מייקל מור שעולה מהסרט הזה היא שנאה יוקדת לג'ורג' בוש הבן, נשיא ארצות הברית לשעבר, ולכל מה שהוא מייצג. אמנם על פניו מדובר בסרט דוקומנטרי רציני, שמנתח את המדיניות הנפסדת של הממשל האמריקאי אחרי קריסת מגדלי התאומים, שגררה את המדינה למלחמות באפגניסטן ובעירק, אולם הלהט הדמגוגי של מור לא ממש מאפשר להתייחס ברצינות לטענות שלו. מצד שני, הסרט הזה התלבש כנראה היטב על האג'נדה האירופית של התקופה, מה שהביא לו הישג מדהים וגם מופרך לחלוטין – "דקל הזהב" היוקרתי בפסטיבל קאן, הפרס הקולנועי הנחשב בעולם.

 

השוטר (2011) / במאי: נדב לפיד

נדב לפיד השתמש בסרט הביכורים שלו כדי לחדור עם איזמל מנתחים חד ובשפה קולנועית נועזת אל הנפש המדממת של החברה הישראלית. מצד אחד של המתרס ניצבת חבורה של שוטרים גברברים, מקדשי גוף ואוהבי מדינה. מצד שני – חבורה של אנרכיסטים צעירים שרוצים להרוג את כל העשירים. במערכה השלישית, שני הצדדים נפגשים בסצנת שיא עוצמתית. מעטים הם יוצרי הקולנוע המקומיים שהצליחו לנסח אמירה קולנועית שהיא גם עכשווית מאוד וגם מעמיקה מאוד. שלא לדבר על התזמון המפתיע של יציאת הסרט, על רקע המחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה.

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube