בקר ב ארכיון

 מחשבות על ברלין

 פרולוג

זהויות מורכבות מעובדות קבועות ומנתונים משתנים, לכן הזהות היא מהות ידועה רבת הפתעות:

מי שנולד בישראל, הוא ישראלי. מי שנולד לאם יהודיה, הוא יהודי. מי שחי את מרבית שנותיו כבגיר בברלין, הוא ברלינאי. נכון או לא נכון?

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

מונולוג

למה עברתי לברלין? מדוע, מכל המקומות בעולם, דווקא גרמניה? התשובה – בגוף השאלה.

מיהו אמן? האם אמן הוא מי שנולד לאם אמנית או לאב אמן? האם אמן הוא מי שנולד במדינה אמנותית? האם אמן הוא מי שהתגורר זמן רב במוזיאון?

העיסוק בזהות הוא אחד המפתחות העיקריים לאמנות מודרנית וביתר-שאת לאמנות העכשווית. הזהות היא לעיתים רחוקות הזהות כשלעצמה, אלא הזהות ושיברה. הזהות, וקוץ בה.

וגרמניה, גרמניה היא מקום של זהות לאומית שהולחמה כברזל והתנפצה לרסיסי זכוכית. אם שואלים מדוע ולמה יושבים ישראלים בברלין ואוחזים בדרכון גרמני, ראוי ורצוי לשאול מיהו ומהו ה'גרמני': הגרמני שבתוכנו, הגרמני שבליבנו, הגרמני המשתקף בראי.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

דיאלוג 

בברלין חיים אמנים ויוצרים רבים, מתחומים שונים. ברלין היא לא רק עיר, ברלין היא תופעה. שמה נישא בלחישה רמה כסוד ידוע. אל גדולתה הובילו אותה יהודים: מי בסלוני הקונפקציה בהזמנה, מי בסלוני התרבות והחברה ומי בחדרי הייצוג והתצוגה. יזמים, יצרנים, עסקנים, במאים וציירים – חלקם גבירים וחלקם עניים מרודים – האמינו במולדת, בשפה, האמינו ותרמו במעות ובמהות היהודית שמחוץ לקופסה, מתגרה, אוונגרדית, מתחככת בסכנה ומתחכמת לאיסור. היו ואינם. נכחדו. ירקו אש ונשרפו בה.

שואה ותקומה, בברלין הבנויה.

האם אפשר לחזור למקום שלא היית בו? האם לכשתימצא בו, תיזכר כי נמצאת בו כבר? האם ההד ייהפך לעד ויוכיח אותך, או האם ימחא כף?

מחד, אני מאמין שישראלים אמנים או אמנים ישראלים החיים בברלין, אינם יכולים להתעלם מהמקום, מעברו, מעברם. מאידך, אני מכיר כאלו האומרים שהמקום הזה משחררם – הם פה, הם קיימים, הם בחזקת בן אבוד. עכשיו אפשר להמשיך ולדבר על מה שבאמת מעניין, לא כנרטיב – כתשוקה. הייתכן? הרי ניתן לשבת פה ולהנות מהמועקה, להתייסר בחופש, ולא לבקש שייכות לאומית. ומה שקרה לא יקרה, ואם קורה, כבר קרה, ואם קרה – יקרה.

בכל מקום יש ישראלים – אז למה שכאן לא יהיו? רצחו, ירשו – ועכשיו גם יישארו עם כל הלבנסראום (Lebensraum: מרחב מחיה) הזה לעצמם? באנו להצביע על הריק.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

קוורטט

בכל מקום ניתן לסמן את הגרעין הקשה. בברלין, הוא החל להתגבש משלושה זרעים לפני למעלה מעשור: מוסיקאים קלאסיים, רקדנים מודרניים ואמנים פלסטיים. זרעים מופשטים, מלאי רוח. לאחרונה נוסף ענף כבד לשתיל הרך – הנדל"ניסטים.

כל רוח צריכה חלון להתדפק בו.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

דואט

אותו דרכון גרמני אומלל – המקצר תורים בשדה התעופה, המספק תמיכה סוציאלית, המאפשר להתאוורר מנטל הזהות הישראלית לשעה קלה, המניח להרוויח את לחמנו במדינה עם סדר עדיפויות שונה – אולי מצחין ומדמם, אבל שוויו נמדד ביורו, וערכו בגבורתנו על שהיה, ואיננו, ויהיה, ועודנו, נעלם ונכחד, ושב וחזר, נשנה והתגלגל, עלה וירד, פתח וסגר, אש ותמרות עשן, ואנחנו כאן. שייכים וזרים עם או בלעדיו.

צעד קדימה, שניים לאחור.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

אריה

על-פי אנקדוטה ששמעתי לאחרונה, את רעיון מדינת היהודים הגה הרצל בעת שצפה באופרה מאת וואגנר בווינה. הרעיון גאה בו, ומייד כששב לביתו הקיא את הסקיצה הראשונה אל הנייר. הרצל, שכשל כמחזאי תיאטרון ופנה אל העיתונות ומשם לחזאות מדינית, כתב מתוך אותו ריגוש שסער וגעש וסחף את אירופה כולה, ופלט גופות בריבוא רבבות אל חופיה המטפוריים.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

אנלוגיה

מספרים אינם משקרים והנתונים מדהימים. יש מי שמתפלא, יש מי שמתרעם ויש מי שמתלונן: כבר שנים שיש בריחת מוחות וכישרונות מהארץ. ארה"ב, קנדה, בריטניה וארצות אחרות נהנות שוב ושוב מישראלים שנטשו את סלע קיומם הרחק מאחור, בעבור קיום סלעי פחות. בשנים האחרונות מטפסת גרמניה ברשימת הזוכים מההפקר, ואיכשהו לנתון הזה מתווספת אי-הבנה כפולה ומכופלת. זו לא תנודה ולא סטייה, אלא זרימה, תופעה. העובדה היא שהזכאים לדרכון גרמני, מקבלים חבילה המקלה מאוד את המעבר אל ארץ זרה – תמיכה כספית בשכירות וריהוט דירה, קצבה חודשים לתקופה הראשונה, מימון של קורס שפה ועוד הטבות ועזרה נחוצה. וברלין, מטרופולין שחושב שהוא כפר, נוחה גם תחת קשיים כלכליים.

אבל את העובדות, המספרים והסטטיסטיקות אשאיר למבינים בדבר.  חוג החברים שלי מכיל ישראלים ספורים בלבד, ולא השתנה משמעותית עקב הגל המדובר. להיפך – כמה מחברי הקרובים ביותר שהינם ישראליים עזבו את ברלין וחזרו לתל-אביב, כנגד וכלעומת הנתונים המדווחים. ולא שאני לא מעריך את המכנה המשותף הנמוך ביותר, פשוט אין לי תמיד סבלנות אל הדומה.

בכל זאת הכרתי במהלך השנים רבים וטובים שהגיעו לכאן בשלבים שונים של החיים – שלהם ושלי – ושל הקריירה, בלי או עם אמצעים, כוונה ותכלית. לא לכולם היה דרכון אירופאי בכלל וגרמני בפרט, חלקם עזבו על מנת לעזוב (ולרוב חזרו כשם שבאו, או המשיכו לנקודה הבאה וכן הלאה), חלקם הגיעו עם תחושה כבדה, וחלקם נים ולא נם.

למעשה, כשאני מהרהר ונזכר במקרים אלה, ממקרה למקרה, רב השונה על הדומה בין לבין האנשים שפגשתי או הכרתי באקראי – באירוע, תערוכה, דרך חברים, או שפנו אלי לכשהגיעו לעיר. נקודת המפגש היא, למרות זאת, המטען הרגשי. כולם כאחד – גם אם טענו בקול אחרת – הגיעו לכאן עם תיק נראה ולא נראה, שנפרק לפעמים באחת באופן לא מבוקר או מתוכנן, ולפעמים בשלבים ואפילו במשורה לאורך שנה תמימה.

שנה בשנה, שאלתי את עצמי מדוע אני כאן, מדוע אני עדיין כאן, ושמעתי אחרים שואלים אותה השאלה. ואין קול ואין עונה, וחולפת עוד שנה, ונשנית השאלה, וכבר נהיינו מקהלה.

אני מניח שהגעתי כדי לענות על שאלת עובדת קיומי. אני חושב שעם השנים זכיתי לתשובות רבות וסותרות, ונשארתי כדי לברור בהן, אבל גם כדי להפוך את השאלה על פיה, ולענות במקום לשאול. אני מניח שזהו הדבר המושך יוצרים ישראלים רבים לכאן, מתחומי התיאטרון והקולנוע, האמנות והארכיטקטורה, המוזיקה והמחול.

דרך אחד משני צינורות עוברת הפרספקטיבה של הגרמני הממוצע על הישראלי, או דרך שניהם יחד במקביל: השואה, והקונפליקט הישראלי-פלסטיני. פעם הוא מביט בי ורואה אותי במדי אסיר, ופעם במדי חייל. פעם כקורבן, ופעם ככובש. בשני המקרים, אגב, מתעוררים אי-נוחות, כעס ודחייה. אבל גם סקרנות.

ביקורת על ישראל בגרמניה היא לעיתים רחוקות ביקורת על ישראל. צריך לקרוא את המשפט הפשוט הזה יותר מפעם אחת כדי להבין אותו, ואולי אינספור פעמים על מנת להאמין בו – אבל זו לא מנטרה, זה עניין פסיכולוגי די פשוט.

כל ילד יודע שמה שאסור – מתוק. ולמה, בעצם, אסור? לא מכיוון שביקורת על ישראל היא אסורה – אלא מכיוון שכל ילד יודע מהי הסיבה הנלווית לרוב לביקורת הזו. ההתנקות מחטא. הממלכה שנחצתה לשמיים וארץ.

נדמה לי שזה התחיל באוסטריה, המנהג המוקיע לקרוא לזה שהמעביר ביקורת על התנהגות החברה האוסטרית תחת שלטון הרייך השלישי בכינוי 'נסטבשמוטצר' (Nestbeschmutzer: מלכלך את הקן), אבל זה תפס טוב גם בגרמניה, ואני בטוח שיש לזה גם ביטוי מקביל בפולנית. בישראל, מעניין, יש אמנם 'לירוק לבאר' וכדומה, אבל מאז ומתמיד – הרבה לפני שישראל הייתה חלום – קוראים לזה אצלנו: שנאה עצמית. כלומר, אין בכלל מה לדבר על קן – הכול עובר עליך.

אני לוקח סיכון, אבל תחושת הבטן שלי מורה לי כי בניגוד למי שנוסע ללונדון, על מנת שהייאוש יהיה יותר נוח, מי שמגיע לברלין לא בא בשל הייאוש ולא נשאר בשל הנוחות – ויש ייאוש, ויש נוחות, אלא בא לקחת חלק בתרבות ביקורת עצמית מפותחת, כזו שגדלה והתעלתה והתקדשה, בעבור מחיר שהאנושות לא יכולה להרשות לעצמה לשלם בשנית. נראה לי שמי שנמצא כאן עונה על הצורך המקומי למעורבות בישראל מהצד האחד, ועבור הצד השני עונה על הצורך הפנימי במעצור ובפרספקטיבה. שהרי לעומת המקום הזה, תחת העננים האלו ועל גבי הגבעות הללו, ארץ ישראל על עוונותיה ומדינת ישראל על חטאיה נדמים לנו כאפשריים לשאת, ואנחנו ברי מזל. הרי הישראלי, באשר הוא, הינו ישראלי, וישראל החרדה לגבולותיה הירוקים והאדומים קיימת בו, גם אם הוא לא בה – ואין זו אגדה.

Berlin Amit Epstein Jewish Revenge
photo Raluca Bilde

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube