בקר ב ארכיון

'מפלצת', זה שם החיבה שהדביק ניקו לכלי הנגינה הענק והשברירי שכבר עשר שנים הוא עמל על פיתוחו ובנייתו. המוסיקאי שביום מנגן על קרן בתזמורות בארוק שונות ברחבי אירופה, הופך לעת לילה לסוג של פרופסור מטורף, האמון על הרכב כלי נשיפה צרפתי בשם 'ספאטסונור' – הרכב שגרם לי לחשוב מחדש על המושג יצירתיות ופתח לי צוהר לעולם חדש של חוויות.

את ניקו והספאטסונור פגשתי לראשונה בהופעה שלהם במרכז תרבות פריסאי בשם '104'.  הרעיון ב-'104' הוא יצירת מתחם גדול, ויש יגידו מפואר, המורכב ממיגוון חללים ובכל אחד מהם מסתתרת תערוכה אחרת במגוון מדיומים ותחומים – ביניהם וידאו ארט, אמנות פלסטית, מוסיקה ואף בישול. עושה רושם שהצרפתים אוהבים את האמנות שלהם במגוון תנוחות וטעמים, ואם אפשר לערבב – הרי  זה משובח.


עם כניסתי לחלל המיועד להופעה נוכחתי לגלות שהנני עומד בחדר גדול ובו ארבעה תמנוני ענק – ה'מפלצת'. לא הייתה במה ולא ברור היה היכן מתיישבים, אבל מה שבעיקר העסיק אותי היו התמנונים, שממבט קרוב יותר התבררו ככלי נגינה המבוססים על חלקים של כלי נשיפה ממתכת לאחר מוטציה מאוד חריפה – צינורות ברזל התפרסו ברחבי החדר ובסופו של כל צינור חיכתה הפתעה – בחלקם מצאתי את הפעמון המסורתי, אך בסופם של אחרים היו הפתעות מעניינות יותר כמו שקיות נייר ופלסטיק או משרוקית יומהולדת. ניתן היה לראות שכל צינורות המתכת מתרכזים לארבעת פינות החדר בהן ישבו הנגנים. הקהל התיישב במרכז החדר, כך שקצות הצינורות וההפתעות סבבו אותנו מכל הכיוונים. לפני הנשיפה הראשונה של המוסיקאים הרהרתי כמה אין זה מובן מאליו, קיומו של הרכב המתבסס על כלי יוצא דופן ונגנים מקצועיים, המסוגל לסחוף אחריו מלחינים – צעירים ובעלי שם כאחד, ויותר מכל מצליח להביא קהל – המגיע במנות קטנות וקבועות וזוכה לחוויה מקורית, יצירתית ומקצועית.

Film: Adrien Hippolyte , Spat'sonore: Nicolas Chedmail, Philippe Bord, Olivier Germain

התרבות הצרפתית מאפשרת לקסם הזה ולהרבה דומים לו להתרחש, וזאת בכך שהיא מודעת לכך שמרבית עבודתו של האמן אינה מתוגמלת כספית – לא האימונים, לא החזרות ובטח שלא הזמן בו כורים את הרעיונות היצירתיים. לכן, אמנים בצרפת מקבלים השלמת הכנסה מיוחדת המאפשרת להם שקט כלכלי ממנו צומחת יצירה. וחינוך מוסיקלי לילדים ונוער או מחירי הנחה משמעותיים לצעירים עד גיל 28, הן שתי תשובות בלבד לשאלה מדוע אולמות קונצרטים עמוסים בקהל, הנהנה מאותה יצירה.

כשהמוסיקה החלה גיליתי חוויה חדשה, המוסיקה עטפה אותי על גווניה הרבים: החל מרעש של שקיות מתנפחות ועד למנגינות והרמוניות שהגיעו מכל הכיוונים – הגדרה מחודשת של מושג הסראונד. זו הייתה גם הפגישה הראשונה שלי עם האסטתיקה הצרפתית.

כבר מאה שנים (ויש יגידו מאז ומעולם), מה שמזיז את הרוח הצרפתית אלו הם הגוונים – שינויים  עדינים בצבעים של הצלילים המרגשים כמעט עד בכי. בשלב מסויים, לפני כמה עשרות שנים, הורגש מיצוי של הגוונים הצליליים ולאט לאט חדרו למוסיקה גם גוונים של רעשים. בצרפת, החינוך הוא להנאה מניואנסים באופן כללי ולהבנה שרעש הינו חלק מארסנל החוויות הקיימות. בסוף התהליך, אני מוצא את עצמי נהנה מרעשן של שקיות פלסטיק מתנפחות מסביבי בחלל.

אני מדמיין את עצמי לפני מספר שנים, לפני שבחרתי לספוג רוח זו, יושב קונצרט שלם ומחכה שהשקית תתנפח, ואבוי איזו אכזבה תהיה כשזה יקרה, שכן אחרי הכל זו היא רק שקית ניילון.

  • Hey, you used to write fantastic, but the last few posts have been kinda boring… I miss your super writings. Past few posts are just a little out of track! come on!

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube