בקר ב ארכיון

הם רק ילדים. זו לא אוטוביוגרפיה רגילה. אין דרך רגילה לספר את הסיפור של רוברט מייפלטורפ ופטי סמית. בטח לא כשזו שנותרה בחיים מספרת אותו. לא, זה סיפור אגדה. על עולם ישן של אידיאלים, שותפות, תמימות, אומנות ועיר אחת שהצליחה להכיל הכל בתוכה. זו אגדה על אמונה. על בני זוג שהצליחו, כל אחד בדרכו, להתקבע בתודעה הציבורית כאגדה. זה סיפור על השקט שלפני. לא, זו לא אוטוביוגרפיה רגילה.

  

 תמימות. 1967

ניו יורק, וושינגטון סקוור פארק. זוג צעירים צנומים חולפים על פני זוג מבוגר יותר המתייר בעיר. הבחור, תמיד מחייך, לצווארו מחרוזות אינדיאניות, ספק רועה צאן, ספק שודד ים; הבחורה אוחזת בזרועו, נראית כמו תמהיל ויזואלי של ז'אן ד'ארק, עורב מכושף ונערת ספריות תמה. הזוג המבוגר מעכב מבטו עליהם. האישה חוככת בדעתה, ולבסוף מבקשת מבעלה לצלם אותם. "הם נראים כמו אמנים" היא אומרת. "אלה?" מגחך הבעל ולא נותן בהם מבט נוסף, "הם רק ילדים". הזוג המבוגר מתרחק לבינוניות חייו ונעלם, ואילו הזוג הרעב יותר לא מפסיק לחייך.

הם מסתובבים בעיר, מביטים בה, מביטים אחד בשני. הם יודעים שיש להם את כל מה שהם צריכים כרגע, ואיזו תחושה נהדרת יש בידיעה כזו, כמה התחלות חדשות היא מולידה. פטי סמית מתארת, שוזרת, רגעים כאלו של תמימות בחלק הראשון באוטוביוגרפיה על יחסיה עם רוברט מייפלטורפ.

ובניגוד להרבה כותבי אוטוביוגרפיות אחרים, היא ניגשת אל הסיפור לא כדי לסגור חשבון עם העבר אלא כדי להיזכר בתמימות, בימים בהם הייתה "עכברת כפר שגנבה ספר של וויליאם בלייק והגיעה לעיר הגדולה, בגיל 20, כדי להתמודד עם רצונה להיות אמנית". הפכחון והתמימות שזורים יחד בכתיבה של סמית. היא עדיין זוכרת איך הכל מרגיש לא רק מתארת איך הכל נראה. ויש לה את היכולת הפואטית להעביר את הרגש לכתב ומשם להפריח אותו לאוויר, כמו ילדת כפר שנושפת על סביון ומביטה על הילתו העצובה חוזרת לאדמה. החיוך של הילדה מלווה את הקריאה בספר הזה. היא מצאה את הצייר שלה.
היא מצאה את היחד שלהם. והוא יחזור ויגיד לה "אף אחד לא רואה כמונו".

ניו יורק 

תמיד שם. כנראה הזירה היחידה בעולם של סוף שנות השישים בה שני חולמים צעירים, האחד משוכנע בהיותו אמן והשנייה לא בטוחה בזה, יתלו אחד בשני, ויחד עם העיר ימריאו לארץ עוץ. עיר ששימרה צביון בוהמייני, עני, סליזי כנדרש ואקסטצרני, עיר גדולה דיה להכיל את רוקפלר, רוטשילדים ושאר שועי עולם שסמית שירתה בחנות הספרים בה עבדה, בנוסף לטיפוסים המפוקפקים של רחוב 42, ותושביו של מלון צ'לסי, הדהויים מבחוץ והצבעוניים בהתנהגותם, בו התגוררו השניים בקיטון זעיר.

עיר שיכולת לאכול בה בעשרים סנט, להשכיר דירה בשמונים דולר ואם היו לך זוג עיניים שידעו על מה להסתכל – יכולת למצוא בה את השראת חייך. עיר ששחררה את צעיריה לשוטט בסט. מארקס ובפארקים, ולא הקריבה אותם לארוחת בוקר של הקפטיליזם. עירם של וורהול, ויליאם בורוז, מיילס דייויס ובוב דילן הצעיר. עיר ששניים כמו פטי סמית ורוברט מייפלטורפ יכלו לעוף עליה ולא רק על עצמם כשעשו את האומנות שלהם. כמו בכל עיר, אתה חייב להיאבק בה על המקום שלך. אבל בניו יורק, למצוא את המקום, הוא החלק הקשה.

אמנות 

לרוב, היה להם כסף רק לכרטיס אחד למוזיאון. אחד מהם היה נכנס פנימה, ובצאתו סיפר לשני שנותר בחוץ על התערוכה. באמנות, כמו בנקניקיות, בממתקים בעשר סנט ובעפרונות צבע, הם חלקו בכל, ורצו עוד. סמית מדברת על להט האמנות. היא מספרת על מקורות ההשראה – האלוהים המתים – רמבו, בודלייר דושאמפ, וז'אן ז'נה הצרפתיים, על כאלו שעדיין חיו, והתנהגו כמו אלוהים עלי אדמות – אנדי וורהול,  ג'ון לנון, מיק ג'אגר. ואחרים שראתה בשיטוטיה בניו יורק: סלבדור דאלי, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, גרייס סליק והופעה אחת ובלתי נשכחת של ה"דורס", אליה רוברט, שעבד כסדרן באותו אולם, השיג להם כרטיס.

כן, גם לה ג'ים מוריסון הזכיר משהו. משהו שעדיין לא ידעה להסביר לעצמה כשהביטה בו אז. הם היו עניים, אבל לא הפסיקו לעבוד. הוא, בדרך כלל על אסיד,  מצייר, הולך ומקדיר לתוך עולם דימויים פנימי שכולו דין וחשבון עם הקתוליות מבית אבא. היא, מנסה להשתחרר מעצמה ולהיות חופשייה כמו הילדה ההיא, כמו הסביון עליו היא נושפת בדיוק עכשיו. בדרך הם היו אחד לשני מוזות, מאהבים, אויבים, אבל נותרו החברים הכי טובים. שותפים. ודווקא בתחום כל כך נרקיסיסטי כמו אמנות, סמית כותבת שיר הלל צנוע לשותפות.

ליכולת לשחרר את האמן שבך, ולקבל את האמן שבחבר לחיים שלך. אפילו כשהוא  הופך להומוסקסואל, מתעד את סצינת ה- S&M הניו יורקית. מת מאיידס. הסיפור מסתיים לפני שהיא הוציאה את אלבום הבכורה המהפכני שלה, ולפני שמייפלטורפ, שהנציח אותה על עטיפה בתור אחד מהאייקונים המובהקים של הרוק'נרול,  פרץ עם צילומיו טורדי השלווה בשלוותם. אנחנו מכירים את האמנות שלהם. הספר מכיר לנו לראשונה את התמימות שהייתה ברוב המקרים לצידה. ואת האהבה הענקית לא פחות מהעיר בה התקיימה, אהבה שנשרפה בכאב, בחמלה, ביצירתיות ובהרבה הבנה של האדם שהוא השותף שלך, החבר הכי טוב שלך, המאהב, האמן שלך. האדם שלו חיכית כל חייך.

כמו אלילה, בוב דילן ב"כרוניקות 1", פטי סמית לא נופלת לפח הדביק של הנוסטלגיה.

היא מספרת על עצמה,  בעצמה, בסיפור פשוט, קולח וחד פעמי על "שני ילדי יום שני" של אותה שנה. היא כותבת ספר אמיץ, מרגש, ספר שאינו מייפה, וניחן בדייקנות של אמן הקולאז' שמייפלטורפ היה, וברגישות של המשוררת שהיא. היא לא שוכחת גם את הלכלוך והסליז של הרוק'נ'רול. היא הייתה זו שחיברה אותם יחד. את קרעי הדמויות, הריחות, הרחובות, האמנים החשובים, עשירי העולם וחלאות המין האנושי, מלאכי מורפיום בחדרי מלון וג'אנקיז חמורי סבר – את כל אלו היא מביאה בשקט. שקט בקופסא, מארץ רחוקה. כיף לקרוא.

לכתבה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube