בקר ב ארכיון

הגבולות בין מוזיקה, קולנוע ואמנות פלסטית מוגדרים כל פעם מחדש בהתאם להתפתחות הטכנולוגיות. אחת מתופעות האמנות הרב-תחומיות שהתפתחו בעקבות זאת היא אמנות סאונד, אמנות שמשלבת בין אמנות חזותית (בעיקר וידיאו, מיצגים ומיצבים), ועבודות סאונד מוקלטות או חיות.

 בשנים האחרונות אמנות הסאונד מחזקת את מעמדה התרבותי והאמנותי בארץ ובעולם. בעשור האחרון החל להתפתח בישראל דיון סביב אמנות הסאונד הכוללת אמנות קול, קול וטקסט, מיצבי סאונד ואמנות סאונד בהופעה חיה. ערן זקס אצר ב-2006 את אחת מתערוכות הסאונד הגדולות והיחידות שהיו בישראל בשם "סליחה, איך יוצאים מכאן?".

בניסיונו להגדיר מהי אמנות סאונד הוא התבסס במידה רבה על הגדרתו של אמן הסאונד האמריקאי ברנדון לבל שלפיה "אמנות סאונד היא אמנות שתופעות הסאונד הן הנושא העיקרי שלה".
ב2010 זכתה סוזן פיליפס, אמנית סאונד סקוטית, בפרס טרנר היוקרתי. זו הפעם הראשונה שאמן סאונד מועמד ואף זוכה בפרס חשוב זה, מעמד שמיצב את אמנות הסאונד במרכז העשייה האמנותית. אך עוד הרבה לפני סוזן פיליפס, בדקו אמנים את גבולות האמנות הפלסטית, ופנו אל עולם הצלילים כדי ליצור אמנות שאינה מגרה דווקא את חוש הראיה. עוד מתחילת המאה ה-20, בזרמי הדאדא והפלוקסוס, צלילים הפכו לחומר לגיטימי, מאתגר ומרתק בתוך עולם האמנות הפלסטית.

סוזאן פיליס , Lowlands Away

בשנת 2010 זכתה סוזן פיליפס, אמנית סקוטית בת 45 שעיסוקה העיקרי הוא בסאונד, בפרס טרנר היוקרתי. עבודתה Lowlands הוצגה במוזיאון טייט במסגרת תערוכת הפרס: חלל הגלריה היה ריק לחלוטין מלבד צליל קולה של פיליפס שבקע משלושה רמקולים שונים, בביצוע השיר  Lowlands Away בגרסאות השונות זו מזו בניואנסים דקים. השיר מספר את סיפורו של גבר צעיר שטבע ושב מן הים כדי לספר לאהובתו על מותו. העבודה נועדה להיות מוצבת תחת שלושה גשרים בסקוטלנד, כדי שהצופה יחווה את השיר בסביבה מסוימת, מוכרת ועם זאת משונה, בגלל השיר העצוב המתרחש בסביבה מימית ובוקע ממקור לא ברור.

יצירתה של פיליפס כוללת לעיתים קרובות גלריה ריקה והקלטה של קולה כשהיא שרה שירים שונים.

במקומות אחרים היא בונה מיצבי סאונד בחללים לא שגרתיים, כגון סופרמרקטים, גשרים, מקדשים ועוד. עבודתה מזכירה לצופה דברים שאינם בנמצא, שחלפו, אך גם משיבה אותו להווה, הופכת אותו מודע יותר לסביבתו. פיליפס גורמת לצופה לחוש באופן שונה את סביבתו, להיות מודע יותר לגופניות שלו בחלל, לדברים שהוא רואה או אינו רואה, לארכיטקטורה המקיפה אותו.

זכייתה של פיליפס קידמה את אמנות הסאונד, אמנות שקיבלה הגדרה ושם רק בשנות ה-80' של המאה שעברה, למרכז התודעה האמנותית. אך למרות הגעתה המאוחרת יחסית לשיח המרכזי, אמנות סאונד אינה דבר חדש. ייתכן שהסיבה לכך שרק עכשיו התחילו לקבלה היא הקושי להגדיר אותה: אמנות סאונד יכולה להיחשב כמוזיקה קלאסית מודרנית, מוזיקת רוק ניסיונית, אימפרוביזציה, מיצב, אמנות מושגית, לעיתים אף תיאטרון אוונגרד. היא יכולה להבנות מחומרי צליל שונים – הקלטות של צלילים טבעיים, גלי סינוס ומוזיקה אלקטרונית, שירה, דיבור או כל צליל אחר שיעלה על הדעת.

הצליל משמש לרוב כדי לעצב מקום, לשנות אותו או ליצור אותו מחדש. צליל יכול להיות מופשט ומקיף יותר מאובייקט ויזואלי: הוא פחות מוגדר, מיקומו חבוי, נזיל ומתעתע, הוא יכול לנוע בחופשיות, ומפתיע ברגעים בלתי צפויים. אפשרויות אלה ריתקו אמנים ויזואליים במהלך השנים.

לואיג'י רוסולו,  "מכונות רעש"

בשנת 1913, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצר האמן הפוטוריסטי לואיג'י רוסולו מכונות רעש: כל מכונה השמיעה רעש ספציפי, וקונצרט שלהן היה אמור ליצור חיקוי של העולם המתועש של תחילת המאה על צליליו השונים.

רוסולו טען שעם כניסת התעשיה הגיע הרעש לעולם. בתור פוטוריסט מאמין ראה רוסולו ברעש התעשיה סמל לקדמה וכלי לשבירת המסורות הקיימות והיחס ההיררכי אל המוזיקה. "אנו מוצאים עונג רב יותר בשילוב של רעשי רכבות, אגזוזי אופנועים, כרכרות וקהלים מצווחים מאשר חזרה על, לדוגמא, ההרואיקה או הפסטורל" הוא כתב ב1913.
עד אז, ולמעשה גם לאחריו, המוזיקה השתייכה למוזיקאים: רק אחרי שנים של הכשרה יכול אדם להתקרא מוזיקאי ולעסוק ביצירת מוזיקה, כלומר בארגון מחדש של צלילים והחלטה מהו צליל "טוב" או מהו צירוף צלילים הרמוני.
במכונה של רוסולו כל אדם יכול היה ליצור מוזיקה, כל שצריך הוא לסובב ידית. בתקופתו של רוסולו האמנות הפלסטית התייחסה ישירות לשינויים שחלו בעולם, ואילו המוזיקה הייתה שבויה לחלוטין בכבלי המסורת, והמוזיקאים לא ידעו כיצד להתייחס למציאות החדשה של התיעוש. לקח זמן עד שעבודתו של רוסולו קיבלה הכרה בהיסטוריה של המוזיקה, ורק בשנות ה 50 החלו מוזיקאים לפעול באופן דומה לרעיונותיו מתחילת המאה. המכונות של רוסולו נהרסו מזמן. שחזורים מעטים נעשו, אך רבים לא יודעים כיצד הן נשמעו.

ג'ון קייג', "ארגון של צלילים"

בשנת 1937 אמר ג'ון קייג' שהמילה "מוזיקה" צריכה להיות מוחלפת במונח משמעותי יותר: "ארגון של צלילים".

קייג' ניסה לחקות את אופן פעולת הטבע, כולל המקריות והשרירותיות, וליצור מוזיקה לפי מנגנונים אלו. הוא השתמש בכלים לא קונוונציונליים, צייר את המוזיקה שלו על דף תווים במקום להשתמש בסימנים המוסכמים, הסתמך על אנטרפטציית המוזיקאים, והשתמש בשקט או ברעש כחלק מחומר היצירה. רוב יצירותיו של קייג' עוסקות ברעיונותיו על גורל או אקראיות.
בשנת 1951 הוא הלחין יצירה בשם Imaginary Landscape No. 4. היצירה כללה שניים עשר מופיעים עם שניים עשר משדרי רדיו.
המופיעים הדליקו את המשדר, הזיזו את החוגה וכיבו את הרדיו לפי הוראות מתוכננות היטב, ובכל זאת הצליל שנוצר היה אקראי לחלוטין ובלתי נשלט.

ג'נט קרדיף, The Missing Voice, Case Study B

בשנת 1999 יצרה ג'נט קרדיף, אמנית קנדית שרבות מעבודותיה הן עבודות אודיו, את The Missing Voice, Case Study B עבור ספריית ווייטצ'פל וסביבתה במזרח לונדון.

קרדיף מערבת את ה"משתמש" באוסף מורכב של הקשרים המבוססים על קולות פנימיים, טקסט נרטיבי, והיחס בין תכנון מוקדם לבלתי מוחלט, בין פיקציה וחיים. באמצעות דיסק בדיסקמן היא מדריכה את ההולך במסלול שהיא קובעת, וסיפור מסתורי מתגלה במקביל להנחיותיה והבחנותיה בנוגע לרחובות שבהם היא מוליכה את המאזין. החפיפה בין הצלילים האמיתיים לצלילים המוקלטים של אותם הרחובות יוצרת בלבול בין ההווה של ההולך לבין העבר של האמנית, בין הסיפור שלה לבין המציאות של המאזין, בין הקול ללא גוף המוליך לבין גופו של המאזין ההולך ברחובות המסחריים של האזור.

עבודה נוספת שלה היא The Forty-Part Motet. ארבעים רמקולים נמצאים בחלל הגלריה, כל אחד מנגן קול שונה מהשיר הדתי Spem in alium של Thomas Tallis.
הצופה/מאזין הנע בחלל הגלריה יכול לבחור אם לשמוע כל קול בנפרד או קבוצות של קולות לפי מקומו – הוא מוזמן לבחור את החוויה שלו מתוך ההיצע הקיים בחלל.
קרדיף לא מוותרת על האפשרות ליצור חוויה דתית חזקה, אך הופכת את חווית המבקר לסוג של משחק: הוא יכול להסתובב בחלל, לבחור את מקומו, לבדוק אפשרויות. הנשגב הופך לאינטראקטיבי.

ג'רמי דלר, Acid Brass Band

ג'רמי דלר, Acid Brass Band

בשנת 1997 ישב ג'רמי דלר, אמן וידאו ומיצב בריטי זוכה פרס טרנר, עם מספר חברים בפאב. השיחה התגלגלה ובמהלכה עלה הרעיון המוזר ליצור להקת כלי נשיפה קלאסית שתנגן להיטי אסיד-האוס. ברגע שהרעיון נזרק לאוויר דלר החליט להפכו למציאות.
הוא יצר קשר עם להקת כלי נשיפה מסורתית  Williams Fairey Brass Band וביחד יצרו צליל חדש: Acid Brass Band.
דלר שרטט מפה בניסיון להמחיש קשרים אסוציאטיביים ותרבותיים בין שני הזרמים השונים, ולנמק באופן פסאודו-מדעי את ההיבריד שיצר. באמצע המאה ה-19, הייתה להקת כלי הנשיפה הבריטית המסורתית אמצעי להפגנה שקטה ויצירת סולידריות בין קהילות קטנות ועסקים מקומיים. בעלי מפעלים ומכרות שמחו לראות את עובדיהם מעסיקים עצמם בפעולות תאגידיות לא מהפכניות, והרבה להקות מומנו ונקראו על שם עסקים מקומיים. להקות כלי נשיפה עדיין נחשבות עוגן תרבותי בבריטניה. אסיד האוס הוא ז'אנר היברידי המחבר בין מוזיקת האוס אמריקאית ומוזיקת טכנו, והיה פופולארי בעיקר בסוף שנות ה-80'. הז'אנר הפך לשעיר לעזאזל בתקשורת הבריטית, ונאשם בתחלואי התקופה; מסיבות לא חוקיות וילדים הלוקחים מנות יתר של סמים היו בעמודים הראשיים בעיתונות, אך סיפורים אלה רק גרמו לז'אנר להיות פופולארי יותר. המפה של ג'רמי דלר מקשרת בין שני הזרמים: שניהם קשורים ישירות לקפיטליזם, להפרטה ההולכת וגדלה, לניסיון ליצור סולידריות בעולם שהצליח למסחר גם את התחושה האנושית הבסיסית הזו.

Her Noise Archive: Symbol of Democracy or Communist Uprising? from Alison Ballard on Vimeo.

Her noise, "ההיסטוריה של המוזיקה ביחס למגדר"

בשנת 2005 התקיימה בלונדון תערוכה בשם Her noise. מרכז התערוכה היה בגלריית דרום לונדון, ואירועים נלווים פוזרו במקומות כמו טייט מודרן ומכון גתה. התערוכה בחנה את ההיסטוריה של המוזיקה ביחס למגדר, והציגה אמניות המשתמשות בצליל בתור מדיום.

בעבודה Rverse karaoke אפשרו קים גורדון וג'וטה קוטר לקהל להקליט יצירה משלהם בשימוש בהקלטות קולה של גורדון, וכך שאפו לפזר את המסתורין שבעשיית מוזיקה ולבחון את הקול ללא גוף הצף בחלל. בערבים נפתחה העבודה לחלל מיצג והופעות של להקות.

במיצב מיניפלוקס ניסתה האמנית האנגלייה היילי ניומן ליצור מחדש כל כלי שאי פעם היה בשימוש בפרטיטורות של תנועת הפלוקסוס. המיצב היה מלווה ברשימה של יותר מאלף פריטים, והפך לסוג של פרטיטורה בעצמו כשניומן הזמינה מוזיקאים ואמנים אורחים לבנות מיצגים והופעות סביב הפריטים ברשימה.

האמנית הברלינאית קריסטינה קוביש פיתחה במשך שנים "הליכות חשמליות" בהן ניתן להאזין לאותות האלקטרומגנטיים המקיפים אותנו, ולרוב בלתי ניתנים לשמיעה. המבקרים הלכו עם אוזניות באזור של מכון גתה והאזינו לצלילים החבויים בסביבה לפי המפה של קוביש. בגלריה יצרה קוביש מבוך המכיל צלילים מן ההליכות בעיר.

קפה מת'יוס יצרה מיטות צלילים שהשוכב בתוכן חווה פיזית טווח של ויברציות קוליות. היצירה מיפתה את גוף האדם ואת התדרים שאליהם הוא מכוון.

אמה הדיטץ' תכננה סדרה של מפגשים בעבודתה We're Alive, Let's Meet בהם נידונו יחסים בין פעולות הסטוריות, דרכים ליצור שיתופי פעולה, ודרכים שבהן אנו מבצעים ומקליטים קול. האירועים השבועיים היו בצורת מפגשים, סדנאות ושיחות.
הדיטץ' גם עבדה בשיתוף עם אוצרות התערוכה לינה דזוברוביק ואן הילדה נסט על פיתוח ארכיון לתערוכה. הארכיון שילב מחקרים, הקלטות ואזורי צפייה שבהם תיעוד מיצבים ומיצגים היסטוריים ועכשוויים.

נעמה צבר, "זיעה"

ב2010, בתערוכת פרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב, הציגה נעמה צבר, אמנית ישראלית צעירה,  עבודה בשם "זיעה". העבודה מציגה קיר סאונד מורכב מרמקולים ביתיים ערומים זה על גבי זה שעברו הסבה לכלי נגינה המגביר את עצמו, וסרט הנקרא Untitled-Babies. צבר מופיעה בסרט כסולנית להקת בנות, שרה את שירה של להקת פאלפ "בייביז", ובלהט ההופעה מתחילה להטיח את הגיטרה בבמה. הגיטרה העשויה מחומר עמיד נותרת שלמה, והאמנית מרסקת בהדרגה את הבמה הנמצאת תחתיה עד שהיא צונחת בחוסר כוחות, בזמן להקתה ממשיכה לנגן את השיר בהתלהבות.

בעבודות קודמות שלה הפכה צבר מגבר לסוג של פדסטל שעליו עמדו מוזיקאים וניגנו זה לזה באופן הרמוני, אך ניתן להפרדה ליצירות סולו. בדומה לעבודתה של קרדיף The Forty-Part Motet, הקהל יכול היה לשמוע אותם בנפרד או כגוף אחד. האלמנט הדתי-כנסייתי מוחלף במקרה זה במושא סגידה אחר – כוכב הרוק. המוזיקאים עומדים על פדסטל, מורמים מהקהל ומבודדים זה מזה, והופכים למושא התבוננות מרוכז, למעין פסלים חיים. המוזיקאי הופך לאובייקט ויזואלי. האמנית עצמה מופיעה פעמים רבות בעבודותיה כפרפורמרית, ושרה מוזיקה קליטה ונגישה במניירות של כוכבת רוק טיפוסית.

אילן גרין, "מפת סאונד פתח-תקוה ומפת סאונד אחוזת בית"

עבודותיו של אילן גרין מפת סאונד פתח תקוה ומפת סאונד אחוזת בית עסקו שתיהן בתיעוד עירוני השואף לייצר מפה צלילית של שכונות היסטוריות, שהוקלטו על פי התוואי הגיאוגרפי המקורי של השכונות עם עולם הצלילים העכשווי. הרעיון המרכזי היה להקליט את הצליל של עיר שלמה, או חלק ממנה, ולשחזר את הצליל בחלל קטן יותר, בקנה מידה קטן יותר, כדי שתתקבל מפת סאונד של העיר בחלל אחד. למעלה מ- 130 שנים מפרידות בין הצלילים שנשמעו לראשונה באם המושבות, לבין צליליה של העיר המודרנית. מפת הסאונד מנסה לחקור את הפער הזה.

כשאנו שומעים צליל כלשהוא, אנו מיד מנסים לקשרו למשהו ויזואלי. העבודה מפרידה בין הצליל לפעולה שגרמה לו, וגורמת לנו להקשיב "אחרת" – להתייחס למהות החומרית של הצליל ולא למהות התפקודית שלו. גרין יצר מעין נברשת המורכבת מרמקולים תלויים מהתקרה, מחוברים בחוטי ניילון; המראה הספק מפואר, ספק מגוחך וזול, מתחבר לקונספט הכללי של העבודה, מנסה ליצור סינתזה משונה בין עבר והווה, בין אידיאולוגיה ומציאות.

לכתבה המלאה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube