בקר ב ארכיון

האם האינטרנט הוא באמת מרחב חופשי אוטופי בו כולנו אמנים, כולנו צרכני אמנות  וכולנו אוצרים יום יום את האמנות שאנו רוצים לראות?. במוזאון הגוגנהיים לאמנות בניו יורק, נפתחה לפני מספר חודשים תערוכה שנקראה YouTube Play- בינאלה של וידאו יצירתי, פרויקט שמטרתו המוצהרת היתה לגלות ולחשוף כשרונות בתחום הוידאו ברשת. במסגרת הפרויקט שפותח על ידי יוטיוב ומוזאון הגוגנהיים (בשיתוף HP), הוזמנו יוצרים להגיש עבודות וידאו קיימות או כאלה שנעשו במיוחד לפרויקט. מתוך 23,000 עבודות שהוגשו מ-91 מדינות נבחרו 20, והוצגו במוזיאון ובאתר.

מעין שלף

  עצם הצגתה של  תערוכה שמתמקדת בעבודות וידאו אינטרנטיות באחד המוזיאונים החשובים בעולם, חושפת את מידת השפעתו של האינטרנט על  הוידאו ארט בפרט ועל עולם האמנות בכלל.

מדיום ה"וידאו ארט" נולד בסוף שנות ה-60, כאשר הומצאה טכנולוגיית הוידאו ואפשרה לעשות סרטים בצורה זולה ופשוטה יותר מבעבר. נדמה שתהליך מקביל, אך קיצוני הרבה יותר, קרה עם פיתוחה של הטכנולוגיה הדיגיטלית והשינויים המהירים שעברה בעשור האחרון:  כמעט כל אחד משתמש במצלמת וידאו ביתית, במצלמת מחשב או בטלפון סלולרי, ומעלה את "יצירותיו" לאתרים כגון יוטיוב.. הרשת מלאה בוידאו בלוגים בהם אנשים מצלמים את עצמם ומתעדים את חייהם.

קלות הרכישה והתפעול של מצלמות הוידאו הדיגיטליות הפך כל אחד לצלם, והאינטרנט סיפק את הפלטפורמה להציג אותו לקהל הרחב, ללא היררכיה של קובעי טעם כאלה או אחרים. הוידאו הפך למדיום להמונים-  אך האם הוא לא איבד את ה"ארט"בדרך ? מה נותר במשותף בין הוידאו ארט כפי שאנו עדיין רואים אותו במוזיאונים וגלריות, לבין יצירות הוידיאו שאנו צופים בהן באינטרנט?

כבר בראשית ימיו של המדיום בשנות ה-70, רבים מאמני הוידאו ארט תיעדו את עצמם מבצעים פעולות "מייצגיות" אל מול המצלמה, בדומה לרבות מיצירות האינטרנט של ימינו. לדוגמא, בעבודה המפורסמת "הסמיוטיקה של המטבח" (1975), מרתה רוסלר נראית מנחה מעין תוכנית בישול בעוד שויטו אקונצ'י , בעבודתו "שיר נושא" (1973), שר למצלמה, מתחנן אל הצופה ומפתה אותו להקשיב לו.

אך הבדל מהותי הוא שאמני הוידאו של שנות ה-70 השתמשו בשפה של המדיום (הווידיאו והטלוויזיה שהציגה אותו), על מנת לבקר אותו: מרתה רוסלר הציגה את תוכנית הבישול המדומה כאקט פמיניסטי ביקורתי, ואילו וויטו אקונצי בחן את כוח הפיתוי שיש לטלוויזיה בביטול המרחק מהצופה. שניהם ביקרו את המניפולציה של תקשורת ההמונים. נדמה כי יוצרי האינטרנט לעומתם, הם ברובם מחוסרי מרחק ביקורתי או אירוניה. הם מפנימים את אופני הפעולה של המדיום, מנסים להתאים את עצמם לטעם השולט ומשתמשים בוידאו בתור כלי לשיווק עצמי.


התערוכה YouTube Play מוצגת כאקט של גילוי כשרונות, הקורץ למטרה המרכזית שלשמה אנשים מעלים את יצירותיהם לאינטרנט- התהילה (ארוכה ואפשרית הרבה יותר מ-15 דקות התהילה עליהן דיבר אנדי וורהול בשנות ה-60). נראה כי בין מטרותיה להרחיב את ההגדרה של מהי אמנות ולהגדיל את קהל צרכני האמנות, על ידי חיבור של הפלטפורמה הקלאסית של המוזאון עם זו החדשה של האינטרנט.

נדמה כי התערוכה אכן הצליחה למשוך קהל רב וצעיר, להציג אמנים מתחומים שונים ומגוונים ולייצר חווית צפייה נגישה ו"ידידותית למשתמש".

 אך התערוכה מעלה גם שאלות אחרות: האם האינטרנט הוא באמת מרחב חופשי אוטופי בו כולנו אמנים, כולנו צרכני אמנות  וכולנו אוצרים יום יום את האמנות שאנו רוצים לראות?
או שמא מדובר בקקופוניה אקלקטית שבה האמירות האמנותיות המעניינות נעלמות בשטף של שיווק עצמי?
או גרוע מזה, האם יד נעלמה של אח גדול, גדול הרבה יותר מאוצר או מנהל מוזאון כזה או אחר, מכוונת אותנו למכור לעצמנו מוצרים, זהויות ודעות במסווה של דמוקרטיה?

לכתבה במגזין

 

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube