בקר ב ארכיון

אי אפשר לדמיין את המוזיקה המערבית הפופולרית של היום ללא איש אחד – ריק רובין, המפיק מוזיקלי הגדול של ימינו, האיש שהעמיק אל תוך נימי נפשו של הגבר האמריקאי והפך את ההקשבה להם לאמנות.  

טיימינג. בסופו של דבר, וכמו רוב הדברים המכריעים בחיים, זה מתחיל ומסתיים בטיימינג. גם סאונד. מה גם? בעיקר סאונד. אם ברוב המקרים מדובר בשימוש קלאסי בתהיית הביצה והתרנגולת – מי יוצר סאונד תקופתי ומי יוצר סאונד שמגדיר תקופה – אצל ריק רובין, היט מאן עם קבלות (שבעה פרסי גראמי על המדף), השאלה הזו מתקפלת בפינה ונאלמת דום. היא מקשיבה. כי ריק רובין לא מחכה לזמן הנכון; הוא פשוט עושה.

כבר יותר מ-30 שנה, רובין – בשבתו על כיסא המפיק המוזיקלי – נמצא בצמתים המרכזיים באבולוציה רבת התהפוכות של המוזיקה הפופולרית.

בשקט, בסבלנות של חכם זן ומיומנות וחריצות של פועל סיני, הוא יוצר סאונד שמשנה את העולם אבל מתאים בראש ובראשונה לזמר או להרכב מהצד השני של הקונסולה. בניגוד לעמיתים למקצוע שהכניעו הרכבים על הברכיים ויצרו אותם מחדש בצלמם, כאלו שנפנפו באקדחים על להקות או התעקשו על 200 טייקים רק בשביל להוציא נכון הברה אחת, לרובין – כך אומרים כולם – יש נשמה. ענקית, לפחות כמו הזקן שלו.

נטול כל ידע תיאורטי במוזיקה אך מצויד בזוג אוזניים מחודדות וסקרניות, רובין נודע בסביבת העבודה הקריאטיבית והמשוחררת שהוא יוצר יחד עם האמן שאיתו הוא עובד. הוא פשוט לוקח את הזמן ומקשיב לו. חלק מהתקליטים שיוצאים בסופו של תהליך (ויש יותר ממאה עליהם הוא חתום כמפיק) לא רק מגדירים מחדש סאונד אלא מחוללים, יש מאין, תנופה מוזיקלית רחבה יותר: כזו שהדיה נשמעים, רם וברור, הרבה לאחר שנת יציאתם.

בענווה רבה, רובין מעיד כי מאז 1981, השנה בה הפיק את אלבומו הראשון, בכל אלבום הוא לומד משהו חדש על עבודתו כמפיק מוזיקלי.

זהו תהליך בלתי נגמר של עשייה, שהוביל אותו גם לאייש עמדות ניהול בכירות (הוא הקים את הלייבל המשפיע דף ג'אם באייטיז וכיום הוא סגן הנשיא של קולומביה רקורדס); אך זה גם מסע שמאפשר לו לעבוד עם אמני היפ הופ, פאנק, נויז, רוק מיינטסרים, פ'אנק, מטאל, קאנטרי, פופ מלוטש ולקיים יחסי עבודה – מהמרתקים ומלאי הכבוד שהיו אי פעם – עם אחד מה קוראים אותו ג'וני קאש.

למעשה, זה בלתי אפשרי, במסגרת כתבה צנועה שכזו, להתחקות אחר גוף העבודה העצום של רובין כדי להמחיש את חשיבותו. ובכל זאת, אין מנוס משניה וחצי של ניימדרופינג (קחו נשימה ארוכה): ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, פאבליק אנמי, רד הוט צ'ילי פפרז, ניין אינצ' ניילס, דנציג, מטאליקה, AC/DC, מיק ג'אגר, דה ג'יזס אנד מארי צ'יין, דיקסי צ'יקס, ג'סטין טימברלייק, יו2, גרין דיי, ג'יי-זי, קניה ווסט, אדל. רשימה חלקית. מאוד.

מבעד לגיוון הבלתי נתפס הזה אפשר לחלץ לפחות שתי מסקנות שמושכות את עבודתו של רובין מתחומה של המוזיקה אל עבר שטחו של חקר התרבות הפופולרית. בראש ובראשונה, בדומה למרטין סקורסזה בקולנוע ולקורמאק מקארת'י בספרות, רובין מתחקה בחלק הארי של עבודתו אחר הגבר האמריקאי – גבר שפועל מתוך הממסד אך חותר להשמיע דרכו את קולו. רובין הוא חוליה מגשרת ומקשרת בין אינדיבדואליזם גברי חתרני לבין תרבות ההמונים. בתהליך העבודה שלו הוא לא מטמיע את ההמון בתוך הגבר ומרכך אותו אלא דווקא מאפשר לו, תוך שמירה על מאפייניו הייחודים, להגיע אל ההמון. הוא עשה זאת עם כל הסקס שיש במילים של הרד הוט צ'ילי פפרז, עם הפופ המלוטש והחללי של ג'סטין טימברלייק בעידן פוסט מייקל ג'קסון, והגיע לשיא עם ג'וני קאש. האחרון הוא דוגמא מובהקת לסיבוב הפרסה שעשה מי שהיה ליותר מרגע אחד הגבר האמריקאי המובהק ושחזר בערוב ימיו לבצע גרסאות כיסוי לשירים שעל הנייר היו רחוקים ממנו כמרחק נאשוויל מתל אביב.

אך בניגוד לסקורסזה ומקארת'י, רובין השכיל לשלב גם את הגבר השחור בעבודתו והיה בין האנשים החשובים והמשפיעים בצמיחתו של ההיפ הופ ובהפיכתו לאחד הז'אנרים הפופולריים ביותר בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה הנוכחית. באמצע שנות השמונים רובין הכיר להרבה מאוד ילדים לבנים את הגבר השחור, זה שנתפס באמצעי התקשורת דאז כאחר ומאיים. יחד עם שותף שחור, ראסל סימונס, רובין הכניס לסלון האמריקאי ובין אוזניות הווקמן את אל.אל קול ג'יי, פאבליק אנמי, ראן די.אמ.סי וגם את הביסטי בויז, ופרץ את הגטאות שמהם צמח ההיפ הופ. קולות וצלילים אחרים החלו להישמע רם וברור ולעצב את הלך הרוח התרבותי של אמריקה במעבר בין עשור שמרני ברובו (רייגן ופחד מאיידס) לבין זה המתירני שהגיע בניינטיז. ב-2006 הוא הונצח בשיר הנושא את שמו באלבום של ספאנק רוק, אלבום שלא היה יכול לבוא לעולם בלעדיו.

לא בכדי ההיפ הופ הוא זה שהקפיץ את רובין מגיטריסט פאנק אל עבר עמדות ניהול חשובות ויצירת רגעים – שירים במקרה שלו – שנחקקו בזיכרון התרבותי העולמי.

אמנם אלבום הבכורה של הביסטי בויז,  אותו הוא הפיק, שילב לראשונה את אתוס הרוק הלבן של שנות השמונים עם עולם המושגים השחור של ההיפ הופ, אבל המעשה שעשה ב-"Walk This Way" של ראן די.אם.סי הוא בית ספר לסימן ההיכר שלו – היתוך ז'אנרים תוך שמירה על האלמנטים שמגדירים אותם. המקרה של חצי להיט נשכח של אירוסמית' והלבשתו באדידס של ראן די.אם.סי – מעשה שעד אז נחשב אוונגארדי ולא הגיוני – הוליד את הקלאסיקה האלמותית שהוא השיר הזה. קלאסיקה בודדת שעשתה להיפ הופ מעשה קסמים ממש. רובין שמר על הביצים של הרוקנרול (ריף הגיטרה האופייני ופזמון מדבק) ובה בעת הדגיש את החדשנות המילולית והמוזיקלית של ההיפ הופ.

הפיוז'ן הזה קרה שוב ב-1991 במקרה של "Blood Sugar Sex Magic" של הרד הוט. רובין הצליח לקלוט תנועה מוזיקלית שלמה (מטאל ונו מטאל), להכניס אותה לתוך מאיץ חלקיקים פ'אנקי והיפ הופי ולשחרר את אחד האלבומים המכוננים של שנות התשעים – אלבום שהצליח להכניס לתוכו לפחות שלושה ז'אנרים שהתקיימו עד אז בנפרד. עשור אחר כך זה חזר (במידה פחותה של תעוזה וכישרון) עם להקות כמו לינקין פאק, לימפ ביזקיט ואחרים. טיימינג, כבר אמרנו.

רובין הוא לא רק מפיק מוזיקלי שאוהב לאתגר את עצמו אלא הוא גם מתעד נאמן של תרבות הפופולרית האמריקאית ובעקיפין של העולם המערבי כולו.

הוא הציג לאמריקה ולעולם מודלים חדשים ומעודכנים של הגבר האמריקאי, שעד אז נראה בעיקר בסרטים הוליוודיים קאנוניים, ויחד עם זאת שמר על יושר וסקרנות אמנותית שהובילו אותו להתיך יחדיו ז'אנרים ששאבו את עיקר כוחם מהמסורתיות שלהם.

 לכתבה המלאה במגזין

  • שם (חובה)

  • אימייל (חובה, אך לא מפורסם)

  • URL (רשות)

  • תגובה (חובה)

Visit Us On TwitterVisit Us On FacebookVisit Us On PinterestVisit Us On Youtube